הולכת עקום, עם לסת נפוחה כמו של מתאגרף, לבושה בטרנינג זול
לבן ונעולה נעלי ספורט. דוחפת עגלת תינוק מכוסה מפני השמש. איש
לא רואה את הפעוט. "דוידוביץ'", בעלה - ככה קראו לו כשהיה ילד,
למרות שהיה שחום ובא מפקיסטאן - צועד מהר, כאילו תמיד יש לו מה
לעשות, והיא מזדנבת אחריו.
הרב מאיר ראה אותו פעם בשכונה והזמין אותו לבוא לדרשה בבית
הכנסת ומאז הוא שם. גידל זקן, שם כיפה שחורה גדולה וגם הכיר את
הילה. היא היתה באה עם אמה לבית הכנסת בכל שבת, יושבת צמוד
אליה ובוהה בסידור, מתבוננת לפעמים בקירות המכוסים נרות-נשמה
אלקטרוניים, משננת בעל-פה את שמות כל הנפטרים, מחייכת לעצמה,
חושפת שיניים שחורות אלכסוניות ומרגישה אבודה.
יום אחד דיבר הרב מאיר עם אמה ביחידות. הוא סיפר לה על צעיר
חוזר בתשובה, שיש לו עבודה טובה, והזכיר שהבת שלה כבר בת
שמונה-עשרה ועדיין לא נשואה. זאת הזדמנות טובה, אמר.
החתונה התקיימה בבית הכנסת, האורחים היו אקס-עבריינים, שחזרו
בתשובה, התלמידים של הרב מאיר. היא נראתה נבוכה. הוא לא חייך,
רק פעם אחת, כשרקדו כולם, וגם זה היה מאולץ.
לאחר החתונה נתן לה מאה שקל, שתקנה כמה חצאיות. היא שמחה וקנתה
ארבע, בכל מיני צבעים, ושמה אותן בארון. הוא דרש ממנה שתלבש
אותן ביומיום, ולא רק בשבת, כמו שחשבה. כשלבשה פעם אחת
מהחצאיות, בקייץ, ביום שרבי, נהנתה מהרוח החמה שנכנסה לה בין
הרגליים, וחשבה על השוקיים של דוידוביץ', שהיו קצת שעירות,
קשות וסדוקות. יום אחד, בחורף, נשבה רוח חזקה, שהרימה לה את
החצאית.  בחורף אין חצאיות, החליטה. קר מדי - והוא שאל, מה
יגיד הרב? היא לא ענתה. אין דבר כזה, צנועה בקייץ ובחורף לא.
צריך ללבוש חצאיות כל הזמן. זה דרכן של בנות ישראל, אמר. היא
שתקה.

ביום ראשון יצאו לטייל עם התינוק. הוא דוחף את העגלה המכוסה
בבד עדין בצבע תכלת, הולך מהר, עיניים קדימה - והיא אחריו,
מוצצת אצבע, מסדרת קווצת שיער שהשתחררה ממטפחת הראש הזולה
והזעירה. הלכו ושבו כמה פעמים לאורך רחוב הנביאים. צריך לחזור
לפני שעה אחת-עשרה,  אמר.
הם מגיעים הביתה,  היא יורדת לסופר לקנות חלב, חוזרת ומוצאת
אותו יושב על הכורסה. כבר חודש שהוא לא עובד. במקום העבודה
האחרון פיטרו אותו, בגלל שלא הסכים להישאר לאחר כניסת השבת.
מאז הוא חותם בלישכה, יום-יום. במקצועו הוא חשמלאי-רכב. זה מה
שלמד בתיכון. "חרוץ ומהיר", היה כתוב בסוף השנה בתעודה. המורה
חיבב אותו, היחיד שלא ברח לעשן או לשחק כדורגל. לאחר הצבא חיפש
עבודה במקצוע. בכל מקום הציג את התעודה ושתק, במקום אחד קיבלו
אותו. לאחר כחודש אמר עליו אחד העובדים, שגנב קרבורטור והוא
פוטר.

כשהכסף לא הספיק לאוכל,  היה הולך לדוג ולאחר כמה שעות היה
חוזר עם דג או שניים, שם בפינה הקבועה שלו, במרחק קילומטר
מסוכת המציל. פעם באו חמישה נערים כבני חמש-עשרה, שניים מהם
מגודלים, עם זיפי זקן. אחד מהם חטף לו את החכה וצחק. האחרים
התנפלו עליו והפילו אותו על החול. הם לקחו את כלי הדייג
והשאירו אותו שם. הוא פצע את אצבעותיו, כשדקר באצבעות נוקשות
פיסת חוף מכוסה בצדפים. הוא בהה בצוק שמלפניו: מה תגיד הילה?
הרי הבטחתי דגים. ומה יגיד הרב?
כשחזר לבסוף הביתה, שם קרח על העין הנפוחה, הוציא את הפאזל
הענק שמצא פעם בזבל, חמש- מאות חלקים. הקופסה היתה קרועה ולא
ראו את התמונה בשלמותה. הוא פינה את החלל הריק בסלון ושפך את
החלקים על הריצפה. היא השכיבה את התינוק לישון ובאה לעזור לו.
שותקים, הרכיבו חלק אחרי חלק, לפי הדמיון. לפעמים הרימה ראש
והביטה בו ובכתה.

והנה הצליחה לאתר מלונה קטנה, בצבע חום, ועוד חלק קטן, שהזכיר
זנב של כלב, והוא הצליח לבנות גג רעפים אדום. עכשיו הוא מנסה
למצוא חלקים שיתאימו לארובה. לאחר כחצי שעה מצאה את כל הכלב,
סן-ברנרד עם תיק קטן קשור לצווארו. היא ליטפה אותו באצבעות
לבנות קטנות, עם ציפורנים כסוסות. אחרי שעתיים הוא בנה בית,
שתי קומות עם אדניות אדומות ופרחי לילך, וילונות לבנים רקומים
ודלת עץ חומה גדולה. היא בנתה  את החצר, עם נדנדה צבועה בלבן
ומידשאה גדולה וירוקה, עם ממטרות ושביל שהוביל אל הכניסה.
לפנות בוקר הם הגיעו לצמרות העצים שהקיפו את החצר, עד לחלקים
שחציים היו עלים ירוקים וחציים השני היה צבוע בכחול וקצת צהוב.
היא אמרה, שהם הגיעו לשמיים - והוא כבר איתר חלקי עננים עם
כתמים צהובים. כל החלקים נגמרו להם ונשאר חור בשמיים, בין
קבוצת עננים עם קצוות צהובים.