לכשאלך לחפש שארית נשמתי
בעיר האורות הכבויים,
על בריח אסגור אז את דלת ביתי
ואצא לשוטט בחיים.
אל תושיע אותי, זה רק כסף קטן,
אל תטביע זמנך היקר.
קלישאה ריקה מבפנים ומחוץ
לא שווה מאמץ מאוחר.
שפר לאפר, מחנק לאבק
שכבות של לא-כלום נזרקות אל הרוח
הים הרגוע כבר לא נאבק
ואתה - ממשי, רחוק ובטוח.
לכשאהיה קיימת מרצוני הפנימי
ושלמה עד מידת האפשר
לגביך אתהה ואשאל את עצמי,
האם גם אתה מיותר?
כשכוכב שחר קטן ייכבה, יימהל
בכחול-אפרפר של הבוקר -
אל תקרא לי בשמי, אני לא אענה
ולבי ישלם זאת ביוקר.
אך לכשאשוב מרחוק למקומי הטבעי
והקרח יקפא מחדש,
סערה תפסק, זעקה תשתתק
ולנצח הכל יישכח.
חפש אותי שם, בין האור והחושך
צובעת הכל בצללים בהירים,
ובמרחק שבין נצח אחד למשנהו
לבי ולבך בשוויון בוערים.
הרי האינסוף לגביי הוא כמו אפס,
ההבדל קיים רק בשבילך.
ולכשתראה חיוכי הדק נמס
תדע - העולם ברשותך.
את הטעות לא מכבר הן תיקנתי,
את הזעם ואת האיבה.
אשר הגורל לי הבטיח - קיבלתי
והצער נפדה בשלווה.
ועתה - הס.
החיים אמרו את דברם. |