צעקה. רצתי. פחדתי שמא אחרתי.
אך היא עוד עמדה שם, פצועה.
מצפה, רק לי, לנחמה.
וכך, עוד פעם, בנופלה מצוק
ורק במשעוליי לא תטפס.
כי רק לנחמה אני. ולא תדע...

צעקה. היא לא תלמד. אני כבר לא ממהר.
היא שוב נפלה מצוק. עדיין לא למדה.
אבל אני עוד מנחם, ומשעוליי מיותמים.
ככה זה.
אני לנחמה. ושוב אל ההרים...

צעקה. אני הולך. לאט, יש לי זמן.
עוד פעם נפילה. כן, מצוק גבוה.
ועוד נחמה, מעושה, כבר קצת נמאס, בעצם.
ואולי, משעוליי כמהים לרגליים אחרות.
אולי גם אני עוד לא למדתי.
רק מנחם. והיא חוזרת לטייל...

צעקה. אני לא בא. למדתי.
במשעוליי כבר מטיילת, זו אשר למדה.
וההיא אשר נפלה, אולי כבר לא תיפול
ורק אני פוחד, שכשאפול, אחזור לנחמה...