-"תצא החוצה, תראה איזה יום יפה ומלבב, פשוט להתענג על הרגע".
-"יורד גשם, לעזאזל, יש סופה בחוץ, ממש יום יפה", כעסתי עליה.
-"ואני אומרת לך שיום יפה היום", הזעיפה היא פניה לשמע דברי.
-"אצלינו, בני האדם", פניתי אליה בנימה צינית, "יום יפה זה יום
בו השמש זורחת, השמיים תכולים, ומזג האוויר נעים ונוח", עשיתי
אתנחתא והוספתי כקישוט למשפט, "והציפורים מצייצות" , היא הביטה
בי ולאחר שהתבוננה בטיפות הגשם אשר נמרחו בהתנגשותן על אדן
החלון, טישטשו את מראה מזג האוויר הסוער אשר בחוץ, הקור החל
להשפיע על שנינו, גופה רעד במקצת, "אפשר להציע לך שמיכה?",
הצעתי בנימוס.
"לא קר לי", היא הטיחה בי את דבריה.
-"אנחנו זעפנים היום, בטח בגלל מזג האוויר", ניסיתי להתחכם.
"תגיד מה שאתה רוצה", היא פנתה אלי, חובקת זרועותיה בהצלבה על
חזיה, מנסה בכוח לחמם את עצמה ללא עזרתי, "אבל לדעתי זה יום
מושלם".
-"שיהיה", ויתרתי, "מה בדבר תה חם ליום מושלם?".
"רצוי", היא אמרה והוסיפה, "וגם שמיכה, בבקשה".
"ניצחון", דיקלמתי בליבי, "ניצחון".
קמתי מכורסת הבד, מתבונן בה רועדת ורחמי נופלים כטיפות הגשם,
"למה היא כזאת עקשנית?", שאלתי את עצמי בעודי שם פעמי לעבר
המטבח.
"שתיים סוכר", היא צעקה בקול חורק מן החדר השני, "בסדר",
החזרתי לה כתשובה, וקומקום המים כצורת פיל אפריקאי מתנשא שרק
את שריקת הסופרן הצורמת, ואדים רבים השתחררו מארובתו כעשן לבן
ונקי. הרמתי את ידית הקומקום ומזגתי מים רותחים לזוג ספלים
המעוטרים בציורי קריקטורה פרי עיתו של אומן בינוני. בעודי מוזג
את המים לספל הראשון, התבוננתי בשקית התה הרוקדת ממש לגדות
הספל, צובעת את המים בצבע חום כהה, ואחר נמשאת ממנו ומוצאת את
מקומה בפח, כך חסל הסיפור גם עם השקית השנייה, עד אשר ארבעת
כפיות הסוכר נחתו בשלום בתוך שני ספלי התה החם, וזוג ספלים
בציורי שחור ולבן היו בדרכם לחדר האורחים.
"סיוופלה", הגשתי לה את התה באצילות צרפתית מאולצת ומגוחכת
כמעה.
-"מרסי בוקו,מסייה", היא התמידה במשחק המטופש.
-"רק רגע", אמרתי בהפתעה תמהונית, "שכחתי את התחתיות".
הנחתי את ספלי על השולחן, ורצתי בצעדים קלילים כאיילה חזרה
למטבח בדרכי שמעתי אותה קוראת, "פרפקציוניסט ארור", גיחכתי מעט
והוצאתי מתוך המגירה זוג תחתיות עץ עגולות ודקות, וצעדי פנו
שוב אל הסלון.
"אי אפשר בלי", אמרתי בעודי מניח למולה על השולחן תחתית אחת,
ואת השנייה מניח בצד הנגדי של השולחן למולי.
"הגשם עדיין לא פסק", אמרתי כניסיון לשחזר את השיחה הקודמת.
-"התה קצת מר", היא ענתה בעודה לוגמת את התה בשליקות קטנות
וזהירות, "אבל לא נורא",
"כפויית טובה", אמרתי לעצמי.
-"בכנות", היא פנה אלי והניחה את התה להתקרר על התחתית, הרגשתי
גאה בעצמי בעשותה זאת, "לא יום יפה?".
-"בכנות", השבתי, "אני לא סובל גשם".
"הבנתי", היא פנתה אלי, "אתה מהיצורים של אבטיח,ים,וקרטיב?"
-"עדיף מלשבת ולקפוא", ואז נזכרתי לפתע ששכחתי את השמכה
שבקשה.
" סליחה, זה יקח רק רגע", אמרתי וקמתי מן הכורסה בשנית ופניתי
לעבר חדר השניה, "אתה תחטוף התקף לב", היא צעקה מהסלון בעודי
מפשפש בארון הבגדים אחר שמיכה ראויה לשמה. "כפויית טובה",
אמרתי לעצמי ושלפתי מתוך חבילת שמיכות איזו שמיכת צמר עבוטה
וצמרית בפסי צבע של כחול ולבן.
"שכחתי לגמרי, באמת תודה", היא חייכה ברכות ואני הושטתי לה את
השמיכה המקופלת שתתכסה בה.
"מה איתך?", היא הוסיפה ואני ישבתי בנינוחות על הספה נמלך
בדעתי שלא לקום בשנית ויהי מה.
"לא עד כדי כך קר", השבתי והרמתי את הכוס מן השולחן.
"דיברנו ודיברנו, אבל לא הגענו לכלום" היא אמרה וכניגוד למעשי
הנחיתה את כוס התה הריקה למחצי את תחתיתה המיועדת.
"בטח שהגענו", השבתי, "אני איש של קיץ, ואת אשת חורף".
-"ידעתי שתגיד את זה", היא שלבה את רגליה זה בזו.
-"אז את קוראת מחשבות"
-"גם אמרתי שיהיה יום יפה היום"
-"אז טעית"
-"לא נכון", היא אמרה והפנתה את מבטה לחלון, "תסתכל אחוצה",
ובאמת הגשם פסק והפנה את מקומו לשמש שפזרה בידיה המאירות את
העננים האפורים והקודרים, ורוח חמימה סילקה דרומה את אפור
השמיים, מעניקה את צבע הכחול לאוויר העולם.
-"באמת שנכון", עמדתי מתפלא, אפי מבצבץ מתוך כוס התה כילד
סקרן, עיני פתוחות לרווחה, ומוחי מתקשה למצוא הסבר, "איך עשית
את זה?".
-"שמי קסנדרה", היא אמרה והושיטה את ידה, "נעים מאוד".