היום היה יום כזה. קמתי, שנאתי את העולם, שנאתי אותי ובעיקר
שנאתי אותך. אותך שידעת הכל על הכל ובעיקר על עצמך וגרמת לי
להרהר במשמעות הכל כך חסרת כל שלי ביקום מצ'וקמק כזה ואיך אתה
יודע בדיוק מה אתה רוצה ויודע שאתה טוב מספיק בשביל זה ואני לא
טובה בכלום. בטח ובטח שלא טובה מספיק בשביל לדעת מה אני רוצה.
שנאתי אותי כל כך שאף הרהרתי מה היה קורה אם עכשיו הייתי לוקחת
את כל איבריי, בתנאי שיסכימו לבוא איתי כמובן, והייתי קופצת
מהקומה האחרונה בעזריאלי? כל כך עצוב! להלוויה היו באים המון
אנשים כי בסך הכל כל האנשים שהיוו את חיי היו רבים ולחלקם מקרה
זה היה אף מנציח דמעה על הלחי, הם היו כמובן מדברים בטובתי,
משבחים את שמי וכל אשר עשיתי ומה שהייתי... מה שהייתי?
אבל לא מה שאהיה או יותר נכון ופוליטקלי קורקט מה שהייתי עושה
בהמשך חיי אם לא הייתי כל כך מאותגרת חיים.
ובשלב זה של יומי, החלטתי שאני לא חשובה מספיק אפילו לנמלים
שהחליטו להקים התנחלות ולכבוש את השטחים של ארצם מולדתם ובנו
נחיל רב קומות בפינת חדרי. אז יצאתי משם והמשכתי לנדוד לכוון
החוצה מהבית ופשוט התחלתי ללכת. חשבתי שאולי אם זה עבד לטום
הנקס אולי גם לי זה יעזור- זה לא! התעייפתי אחרי קילומטר בערך
ובשלב זה גם התיאשתי מהכושר העלוב שלי והבטחתי לעצמי שאתחיל
ללכת לחדר כושר שכן אם לא אמות מקפיצה מקומה אחרונה של בניין
אז לפחות גם לא מהתקף לב הנובע מפעילות ותזונה לקויה.
חזרתי לביתי בשביל למצוא אותך עומד כמו דביל עם זר פרחים ביד
וחיוך מרוח מצד לצד ולמרות שהרגשתי רע עם עצמי על ששנאתי אותך
כל כך, באותו הרגע חייכתי נשקתי לך מרגישה איך עורי סומר
מהתרגשות הסתובבתי והלכתי, פשוט הלכתי ובעודי הולכת מתרחקת ממך
הרגשתי איך אני בוחרת את הדרך שלי את הדרך שאני רוצה.