על רקע הנגינה המכנית של מחשבי העל, מייקל טננבאום, אפוף
העייפות, העביר את חופשת הקיץ האחרונה שלו כסטודנט
לאסטרופיזיקה. שאיפתו הייתה לגלות ולחקור את פני השטח של גופן
של סטודנטיות למדעי הרוח. הוא ציפה להגיע לתגליות מרהיבות. אבל
במקום רביצה בחופי הים של קנקון ופלורידה הוא מצא את עצמו
בסביבה משרדית משעממת ונטולת ריגושים.

טוב שאף אחת לא תסתובב כאן בביקיני, הוא חשב לעצמו. המחשבה של
פרופסור מק'ווירי המקומטת מסתובבת עם דדיה הנפולים גרמה לו
תחושת בחילה עזה. בחילה זו הוחלפה מהר מאוד בכעס עצור ומתמשך
על אביו ועל חוסר יכולתו לשלוט ביצריו. בין התשלומים
לעורכי-הדין על שירותים משפטים, לפילגשותיו על שירותיים
אוראליים, ולכל גרושותיו וצאצאיים המשותפים. לארי טננבאום לא
היה את הכסף לממן את שנת הלימודים האחרונה של בנו בכורו (לפחות
עד שבדיקת רקמות תוכיח אחרת).

מאז הגירתו של אבי סבו של מייקל לארה"ב מרוסיה הצארית, אילן
היוחסין של המשפחה הוא עדות לתשוקתם הבלתי ניתנת לריסון של
זכריה. לפי השמועות, הגירתו של סרגיי (טוני) טננבאום לארה"ב לא
נבעה מרדיפות אנטישמיות, אלא עקב מחסור בעלמות חן צעירות
ובתוליות. לצד כל אח ואחות חוקיים ומסגרת משפחתית
יהודית-שמרנית, לטננבאום אמיתי תמיד היה קו מקווקו שסימן את
צאצאיו הממזרים, ממוצאים אתניים אקזוטיים.

גם מייקל היה חבר בתא משפחתי שכזה. בנוסף לאחיותיו התאומות,
נסיכות יהודיות מפונקות, היתה לו גם אחות פורטוריקנית, גבריאלה
גרסיה סנצ'ז טננבאום, שמה. ואח אפרו-אמריקני בשם ג'מאל ג'ורדן
טננבאום. את ג'מאל הוא פגש כאשר אביו לקח אותו לטקס הבר-מצווה
שלו בבית הכנסת האורתודוקסי "מלכת שבא" על שם סמי דייויס
ג'וניור. באקט סידרתי נוסף של חוסר רגישות הורית.

לכן, נושאי השיחה המעניינים ביותר בארוחות המשפחתיות נסובו
סביב השמועות והסיפורים על ממזרי המשפחה.
"הטננבאומים לעולם לא משתינים לבקבוק הבירה ממנו הם שותים",
נהג לומר ארנסט, סבו של מייקל.
אף אחד, כמובן, לא ידע למה הוא התכוון. חלקם טענו שאמירה זאת
הייתה תוצאה של חווית שתייה לא נעימה במיוחד בעברו השתייני של
הסב. לעומתם, האינטלקטואלים במשפחה, חשבו שזו מטפורה וכי בקבוק
הבירה מסמל את מאגר הגנים היהודי.

בצעירותו נדר מייקל נדר לשמור אמונים לאישתו לעתיד. זאת אחרי
שראה את ההשפלה שעברה גברת טננבאום מספר 2, אימו, כאשר גילתה
את עצם קיומם של גבריאלה וג'אמל. אבל הכל השתנה לאחר זיקפתו
הראשונה. כאשר הזמין שלוש חברות שונות לנשף הסיום, מייקל הבין
שגם הוא נגוע ב"קללת הזרג הסורר", כפי שכינתה זאת אימו.

תחושות הבחילה והכעס השתלבו יפה מאוד עם הדיכאון והתיסכול שחש
מייקל בכול פעם שהבחין מחדש בסביבה המשרדית השוממת בה הוא
העביר את הקיץ. הוא ישב בחדר האזנה של מכון "סטי". אירגון
שמטרתו הנשגבת הייתה לאתר חיים אינטליגנטיים מחוץ לכדור-הארץ.
"לפני שמחפשים חיים אינטליגנטיים בחלל צריך לבדוק מי החליט
לצבוע את הקירות בצבע סגול מזעזע", הוא צעק פעם. והמשיך להמתין
לבואם של יצורים קטנים ירוקים.

"עוד משמרת לילה מזורגגת של האזנה לרעש קוסמי", השעה הייתה
ארבע לפנות בוקר ומייקל שוב החל לדבר לעצמו.

"הייתי צריך להזמין מטוגנים במקום בצק קר, דמוי הפיצה". הוא
שוב צעק. מייקל ידע שדיבור ללא נמען הוא אחד הסממנים הראשונים
לטירוף. אבל הוא הרגיש חובה לעשות זאת לפני שישתגע. ההמתנה
המתמשכת לביקור מהגרים גלקטיים התישה אותו.

בגלל נרגנותו הרדומה מייקל לא הבחין בפלט הנתונים החדש ולהבהוב
הנורה האדומה שלעולם לא הבהבה לפני כן. או שצלחת הרדאר הגדולה
"אימא" הצליחה לקלוט תשדורת  אינטרגלקטית  של יישות
אינטיליגנטית על סמך פיענוח לוגריתמי מתקדם שנעשה על-ידי
"איינשטיין" מחשב העל המזדקן של המכון. או שהסרט הכחול שמייקל
מנסה כבר שבועיים להוריד דרך האינטרנט ירד סוף סוף. בשיעמומו,
הוא חיבר את תוכנת שיתוף הקבצים לנורה האדומה שמעולם לא
היבהבה, מתוך שאיפה לראות אותה סוף סוף מהבהבת.

רק לאחר שהבחין בפלט הנתונים החריג ומייד לאחר מכן בהבהוב
הנורה האדומה שלעולם לא היבהבה, מייקל התעורר מתרדמתו הכעוסה.
"אימא" זיהתה עצם בלתי מזוהה המתקדם לכיוון כדור-הארץ. בהנחה
ש"איינשטיין" לא סבל מסניליות דיגיטלית ובלבל בין עב"מ לבין
נדידת ליוויתנים ליד אנטקטיקה, דבר שקרה כבר בעבר, אז יש לו
כמה טלפונים לעשות ולהאיר חצי עולם.

רק שעה עברה וחדר הבקרה היה מפוצץ באנשים. פרופסור מק'ווירי,
למשל, כל כך התלהבה משיחת הטלפון של מייקל שלא היתה לה הסבלנות
להתלבש. היא הגיעה עטופה בחלוק הלילה המזעזע שלה. זכר לימיה
הפרועים והרזים יותר של שנות ה-60. גם ברגע היסטורי זה מייקל
התקשה להשלים עם הצבעים הפסיכודליים של החלוק ושל הפיג'מה בצבע
חום-צואה.  

ככל שהנתונים המשיכו לזרום לחדר האזנה, ההתרגשות גברה. יותר
ויותר נתונים אישרו את מה שנחשב לבלתי אפשרי, רק שעה לפני כן.
עצם בלתי מזוהה, שאינו אסטררואיד או מטרואיד או לווין מקולקל
או בן-אדם שמן במיוחד שיצא לעשות סיבוב במערכת השמש, היה בדרכו
לכיוון כדור-הארץ.

אך מה שהדהים את הנוכחים יותר מכול, אפילו יותר מהחלוק המזעזע
של פרופסור מק'ווירי, הייתה העובדה כי מסלולו של אותו עב"מ היה
קבוע וכי הוא מאט בהדרגה את מהירותו ככל שהוא מתקרב
לכדור-הארץ. מסקנתם הייתה חד-משמעית: מדובר בכלי טייס.

הנתונים המשיכו לזרום. מייקל התיישב בינתיים בפינת החדר.
האוירה נרגעה במעט. הפנטגון הספיק בינתיים להודיע כי הוא נוטל
את הפיקוד על האירוע. מה שהבטיח שמשהו יתפקשש בשלב כלשהו.
לכולם היה ברור שהמציאות האנושית הולכת להשתנות מקצה אל קצה.
גם מייקל חשב על אותו דבר בדיוק.

עכשיו אין סיכוי שליסה תסרב לצאת איתו. הוא כבר ראה את עצמו
מחליף איתה נוזלים בעוד שבוע. מבלי להרהר לרגע באפשרות שיתכן
כי לא יהיה עוד שבוע. בדיחות הקרש של פרופסור מק'ווירי ועמיתיה
על צבא פלישה אינטרגלקטי ועל סוף הקיום האנושי, לא הצליחו
להסוות את החשש הגדול שלהם מאותו דבר בדיוק.

רגע לפני שהחל סבב בדיחות נוסף, "אינשטיין" הציל את המצב. הוא
החל לפענח את הנתונים שזרמו מ"אימא" בשעתיים האחרונות. העב"מ
שזוהה כחללית המשיך להאיט. חישוב מסלולו ומהירותו ביחד עם
תנועת כדור-הארץ סביב צירו וסביב השמש, הובילה לזיהוי אתר
הנחיתה.

"מדהים", אמרה פרופסור מק'וורי, "הם לא נוחתים על אדמה
אמריקנית". משום מה כולם הניחו כי החללית תנחת במדשאה של הבית
הלבן "או לפחות במגרש החניה של ג'ורג' לוקאס", העיר מישהו נמוך
במיוחד. אבל הסתבר שלא. "אולי גם החייזרים לא אהבו את
הטרילוגיה החדשה שלו", גיחח ד"ר וויליאמס, שחור האור וחיוור
הפנים. שסיפק את הבדיחה המצחיקה היחידה באותו ערב, אבל משום מה
אף אחד לא צחק.

במחשבה ראשונה אתר הנחיתה המשוער הפתיע את כולם. אך לא במחשבה
שנייה. ואז החל לחלחל בכולם פחד מהול בציפייה
משיחית/אפוקליפטית. "שיט", הייתה תגובתו האצילית של גנרל ארבע
הכוכבים, נציג הצבא בחדר. הוא ניסה להתעשת "פאק, פאק, פאק",
אבל לא הצליח. כולם בחדר הבינו את הפרשנויות הרבות שאפשר לייחס
לאתר הנחיתה. אבל אף אחד לא ידע אם זה טוב או רע.

מייקל מצידו, התחיל לחשוב שזה הזמן לעשות  ביקור שורשים...

                               

"וו, בההההה, גה, חחחחחח, גה, גה,גה, מיו". דממה. "כככככככן,
א...א...א...דוני הנננני הננננשיא. תווווודדדה לך". פיו של משה
פרגייה נשאר פעור גם כדקה אחריי סיום השיחה עם עמיתו האמריקני.
הוא קפא במקומו. הישג מדעי לכשעצמו. הטלפון היה עדיין בידו
בתנוחת האזנה. פרגייה לא הבחין בצליל הניתוק המקוטע. לא כל יום
מקבל ראש ממשלה ישראלי הודעה כי חללית תנחת, ככל  הנראה, לא
רחוק מהלשכתו בירושלים.

"רק זה היה חסר לי", פלט פרגייה לאחר שהפשיר.

המשך יבוא....