רעש התרנגולים ואור עז האיר אותי,
וכאב הראש הזכיר לי מה שלא הייתי צריך לעשות בלילה הקודם
קמתי בחוסר חשק ועם הרגשה נוראית בבטן,
"זהו זה פעם אחרונה שאני עושה שטות כזאת שוב" דיברתי אל עצמי
בזעם לבשתי את לבושי ויצאתי מאוהלי עם חגור מלא (חרב,פיגיון
מוחבא,מיכנס שחור כמו של האלורנים מלא כיסים וחולצה עשויה משי,
וגלימה על כתפי). מעולם לא אהבתי לבוש עשוי משי אך לא היתה לי
ברירה כי אני לורד ואני צריך להיתנהג כאחד (או כך לפחות אמרו
לי)
"היי מפקד" צעק אליי ג'טליר מרחוק "חושב שתוכל להביס את צר-לון
הערב בתחרות שתיה?"
"אין סיכוי" השבתי לו עם חיוך למרות הכאב "אני מיתערב איתך
שבשבט שלו משקים את התינוקות חלב עם משקה"
"מה שתאמר המפקד" השיב לי והלך לדרכו עם חיוך על פניו
ביזמן שהלכתי לכיוון האוהל שלה שוב ניזכרתי בצר-לון ואיך
שהממזר הארור שתה לפחות חמישה בקבוקי 'קראטוט אדום' (המשקה לא
קיבל את שמו במיקרה, כל שיכור ששתה ששתה מימנו נעשה אדום,
קראטוט=מפיל הרים) ונישאר פיכח כאילו שתה כוס תה ארורה, ואני
שתיתי לפחות חצי בקבוק ונפלתי לריצפה. כשהגעתי לאוהלה עדיין לא
הבנתי למה יש שם את שני השומרים הקבועים של שעות הבוקר
הרי אנחנו צריכים להתחיל להיתכונן לתנועה, נאלצתי להמתין בחוץ
כי השומרים קיבלו מימנה פקודה שלא להיכנס,
"לעזאל איתה" אמרתי בקול רם אחרי שבפעם החמישית השומרים לא
נתנו לי להיכנס,
"שמעתי את זה" היא צעקה לי מיתוך האוהל שלה
"מכשפה ארורה" לחשתי לעצמי בזעם
ביזמן שהמתנתי בחוץ הרגשתי את הקור המגיח ממיזרח,
ידעתי שזה הסימן הראשוני שהחורף האהוב עלי מגיע לבסוף,
חשבתי לעצמי מה אעשה בתקופת החורף הפעם,
אך צעקה קלה מאחורי גרמה לי להיסתובב במהרה ולהיסתכל למקום שבו
עמד הטבח (שיש לו צרחות של בחורה לא משנה מה הוא אומר)
צורח ביגלל איזשהו עכבר שיצא מארגז המזון. התחלתי ליצחוק קלות,

'הטבח הזה עוד יגרום לצבא האוייב דמעות של צחוק בעיניים' חשבתי
לעצמי ביצחוק, אחרי הכל הטבח הזה הוא בחור מגודל ויש לו תמיד
זיפי זקן שמשווים לו מראה כאילו הוא איזה ביריון, עם בטן
גדולה, זרועות כגודל גזעי עץ כל אחת, ועיניים שגורמות לך לחשוב
שהוא מתכנן לבשל אותך, אך יש לו פחד כימעט מפני כל דבר וכבר
אמרתי שיש לו צרחות של בחורה?. איך, אתם שואלים אותי? אני לא
יודע בחור עם קול עמוק כשלו לא אמור לעשות דבר שכזה אך זה
קורה.
בעודי חושב על מיקרים אחרים שקרו עם הטבח שלנו, הבחנתי שמישהו
הצטרף לשמאלי, "הטבח הזה יביא עלינו את כל מי שמחפש אותנו
מיסביב" אמר לי האיש שזיהיתי כבתור אחד מהמפקדים שבשרותי
,אדרמון, בחור שמישום מה לא ממש חיבבתי אותו ולא ידעתי למה,
איש צעיר, נמוך ממני רק כבחצי ראש, רזה גם כן, שער שחור
עם עיניים כחולות כמו שהיית מצפה מהאנשים שבאזור הצפוני,
וגם הוא היה אחד כמוני, אבל לא חיבבתי אותו בכל אופן,
"יביא את כולם ליבכות מרוב צחוק ביזמן שאנחנו נהרוג אותם" אמר
אחד משומרי האוהל
"בקשר לזה" אני אמרתי לו בקול רציני והבטתי בו כאילו אני עומד
לישלוח אותו ליסבול מניקוי סירים, ואכן הוא נפל בפח התחיל
להזיע ולהיתנועע במקום מרגל לרגל "אני מחוייב להסכים איתך,
תירגע" אמרתי לו עם חיוך ביזמן שהשומר השני גיחך,
תמיד נהגתי להלחיץ חיילים מסויימים סתם בישביל הכיף,
ואז בעודנו משוחחים על הטבח, היא יצאה מהאוהל שלה לבושה שימלת
משי כחולה עם ציורי דרקונים המעופפים מסביב על שימלתה
"סוף כל סוף" אמרתי בכל זועם "הוד מעלתה החליטה לשתף אותנו
בנכוחותה? את פשוטי העם?"
השומרים של האוהל ניראו עצבניים, כאילו אני מדבר בזילזול אל
דרקון נוראי שעלול ליבלוע אותנו בביס אחד, אדרמון נידרך
בימקומו כאילו הוא מצפה שיהיה פה קרב,
אך היא רק חייכה ואמרה בשלווה מעצבנת "אתם חופשיים"
ושני השומרים החלו ללכת במהירות
"עיצרו שניכם ומיד" אמר להם אדרמון בקול מורה לא היבטתי בשני
החיילים אך היה ברור לי שהם עצרו בחשש נוראי
לא רציתי שהם יעשו במיכנסיים מולה, וגם הייתי צריך לדבר איתה
בפרטיות. "הנלך?" שאלתי אותה בנימוס הכי רב שיכולתי למרות
שידעתי שזה נישמע יותר כמו 'רוצה להילחם?'
"נלך" היא השיבה לי עם החיוך מקניט הזה שלה "גם כך אנחנו
ביזבזנו יותר מדי זמן על שעייה במקום הזה, אנחנו צריכים למהר
יותר"
היא אמרה את זה כאילו -אני!- אשם במה -שהיא!- עשתה, וזה: לעקב
את כל המחנה בהיתארגנות ליתזוזה. היבטתי בה רגע, חשבתי אולי
להגיב בחזרה, אך ידעתי עד כמה זה חסר טעם להגיב עכשיו. התחלתי
ליצעוד לכיוון איזור שבו שום חייל לא היה, בקצה המחנה. לא
הייתי בטוח האם היא באה אחרי או לא, אך לא היה איכפת לי כי
בסופו של דבר אלו דברים שהיא צריכה לעשות ולומר לי כדי שלא
יהיו בעיות תיקשורת ביננו בעתיד. כשהגעתי לנקודה הרחוקה מאוזני
האנשים אני היסתובבתי להביט האם היא הגיעה כבר או לא, היא עמדה
מאחורי בטווח של שתיים שלוש צעדים שלה, ו"ניקתה" את שימלתה
כאילו היא עמדה פה כל הזמן והיתה צריכה להמתין לי. "טוב עכשיו
הסבירי לי בבקשה לפני שנמשיך בכיווננו למקום שרק את מכירה
אותו, מה אנחנו הולכים לעשות שם לעזאזל?" שאלתי אותה כשאני
מנסה להיות רגוע כמוה, אך זה כבר די ברור לי שהיא ראתה שאני
רגוע כמו עכבר שעומד אל מול פיל. "אנחנו" היא פתחה את המישפט
כאילו היא מסבירה לי כמו לילד קטן מה הולך ליקרות "הולכים לבצע
טקס קטן שניקרא 'החייאת יסודות'" אני ישר היבטתי בה בחוסר אמון
אפילו מבלי לחשוב אפילו.
"מה את מיתכוונת החייאת יסודות? כולם הרי יודעים שהאלים אסרו
על זה מאז החרבת מיגדל היסודות המזרחי וחיסול כל הגברים
שאוחזים ביסודות, זה דבר בלתי מיתקבל על הדעת" (רק כדי שתבינו,
טקס החייאת יסודות גורם לכך שכל מי שנימצא במעגל של עשיית הטקס
בעת סיומו מקבל את האפשרות "לקפל" את היסודות כירצונו, אך כפי
שימים כבר הראו זה לא דבר פשוט, ולא דבר שניתן לזלזל בו)
"אני יודעת ומכירה את כל הסיפורים, אך לידיעתך האלים לא אסרו
זאת"
"ומאיפה לך לדעת זאת? האלים מסרו לך את כל זה בכדור הבדולח
שלך?"
"אילו היית נותן לי לסיים היית מבין הכל" היא השיבה לי בזעם קל
כאילו היא נוזפת בי "היחידים שאסרו זאת אלו היו מועצת הנשים
ששלטה ביסודות ומועצת הקוסמים הגבוהה, הקוסמים הסכימו כי הם
חששו מהנשים, והנשים רצו שליטה אסקלוסיבית על הכישרון הזה, אך
מספיק עכשיו לדבר על שטויות, בוא ניצטרף למחנה אם אין לך עוד
כל מיני שאלות אדוני הלורד" רוב זמן שהיא דיברה אני ניסיתי
ליקלוט מה לעזאזל היא חושבת לעצמה שהיא מסתירה ממני את כל זה,
אבל לא היה לי כוח לתחקר אותה בקשר לזה אז שאלתי אותה את השאלה
המיתבקשת על הדעת "במה אנחנו הולכים להי..."
"גובלינים!" הידהדה צעקה של אחד הזקיפים
כל האנשים לנשק! לעזוב את הכל ולקחת את הנשקים!" שמעתי את
אדרמון שואג בקול, "עכשיו!" הוא אוסיף כשסוף סוף ראיתי אותו
לכיוון אחד מנושאי הכלים אני שלפתי את חרבי "תישארי כא.."
התחלתי לומר ללירנה כשהיסתובבתי לכיוונה אך ראיתי שהיא כבר
אוחזת מטה אנרגיה מאחד הכשפים שלה "מה התחלת לומר לי?" שאלה
אותי בהקנטה
"עזבי" השבתי לה והתחלתי לרוץ לכיוון האיזור שבו נילחמו
האנשים. כשהגעתי ראיתי כבר שני אנשים שוכבים על האדמה שניראו
לי מתים, זיהיתי אותם לפי המדים שלהם כאיכרים שלא מיזמן
היצטרפו אלינו, ראיתי את אדרמון משסף עם חרבו גובלין נוסף כשעל
האדמה יש כבר כמה גופות של גובלינים אשר כבר טעמו את טעם הפלדה
הקרטנית שלו ולצידו שתי השומרות שלו, ראיתי את הטבח מחטיף מכות
אדירות עוצמה לכל גובלין שאפילו העז להיתקרב לאזור האוכל עם
פטיש מילחמה שמישהו כניראה הפיל, לידו עמדו עוד שלושה חיילים
שעזרו לו להילחם, מכיוון שכל אלה היסתדרו בילעדי החלטתי ליבדוק
איפה אני יכול לעזור, ליד הסוסים היו חמישה נושאי כלים וכמות
של כעשרים חיילים, ליד האוהל של לירנה לעומת זאת היתה כמות
כפולה מיזה של גובלינים וחיילים, חשבתי אולי לעזור להם אך
לירנה הגיעה לשם ליפני, לבסוף כשחשבתי שאולי הצטרף לאחד
מהקרבות הקטנים ראיתי את צר-לון נילחם בגובלינים וטובח בהם כמו
משוגע חסר רחמים עם גרזן דו ידני בעל שני להבי ירח וכל עשרות
הגובלינים שהוא נילחם נגדם חששו להיתקרב אליו אז אני החלטתי
להיצטרף אליו. היתקרבתי אל הגובלינים מאחור במהירות ובידממה
כמו שלמדתי מנור (למען האמת רצתי אליהם כמו חייל אחוז כלבת,
וזה מראה מפחיד האמינו לי) כשהגעתי אל הגובלין הראשון אף אחד
מהם לא שם לב אליי ואני שרציתי כבר להרוג אחד מהיצורים
המתועבים האלה החטפתי מכה לגובלין מילמטה למעלה עם החרב שביקעה
את השיריון וגופו כאחד, חתכה אותו לשתיים, והעיפה חלקים מימנו
על גובלינים אחרים אחרים שעמדו בסביבה ולא הבחינו בי קודם, הם
הביטו בי בתהדמה לא הבינו מאיפה נפלתי עליהם , ביזמן שהם היו
המומים האלה שכן שמו לב אליי, הרגתי עוד שני גובלינים מפוחדים,
אחד עם מכה שערפה את ראשו והשני עם מכה שחתכה אותו מהכתף עד
לצלעות, ברגע שהם היתאוששו הם החלו ליזעוק זעקות ולנסות ליתקוף
אותי, אך למדתי ממורה מעולה איך להיתחמק מחרבות במהירות,
(ולמזלי, אחרת ילדים בטוח לא הייתי רואה בעתיד ביכלל). שיספתי
את גרונו של גובלין נוסף וחתכתי מחצית הראש של גובלין אחר, אך
חלק החלו לנסות להיתחמק מימני ולנסות ליתקוף אותי מאחור ואני
הייתי חכמולוג אמיתי החלטתי לנסות ליראות האם הם יכולים לעמוד
בשאגה של אדם שברח לא מכל מקום אלא מ...
"אקר-ר-ר-ר--ר-ר-רלדור!" צעקתי והתחלתי ליצחוק כמו משוגע שואג
דברים שאפילו אני לא הבנתי והגובלינים שלא הבינו מה לעזאזל
קרה, וכבר איבדו כמה חיילים משל עצמם ביגללי, החלו  לנסות לסגת
אך כפי שהיתברר להם כבר קודם, צר-לון הוא יריב שאוהב, אבל אוהב
לירדוף אחרי אוייביו, והם ניסו ליברוח לכיוון שבו הוא טבח כבר
בקבוצה שלו שהתחילה ליברוח לכיוון העצים ולכל כיוון אחר מיחוץ
לכיוונו, ומכיוון שהקבוצה שלי ושלו היתנגשו בחלקם הם לא יכלו
ליברוח, אז הם החלו להרוג אחד את השני או ניסו להיסתובב להילחם
בי, ואני ממשיך עם השאגות האלו שלי כמו של משוגע שנפל עליהם
מהגיהנום מחטיף מכות על ימין ועל שמאל ומחסל אותם כמו היו
יתושים, חלקם אומנם הצליחו להיתחמק מהחרב או לחסום את מכות
חרבי אך זה לא דבר פשוט כשיש מאחוריך המון אכזרי, לרגע אחד
חשתי מעט מוזר כאילו מישהו בועט לי בתוך הראש אך זה לא מפיל
אותי אל הריצפה, עשיתי סיבוב מהיר כשהחרב שלי במצב אנכי רחוק
מגוף שלי בגובה החזה שלי והיבחנתי בגופת גובלין שניחתכה בביטנה
ועפה הצידה מחוזק המכה, לא הישתאתי לרגע ליקלוט מה קרה הרגע כי
עכשיו מאחורי היו גובלינים שיכולים לנצל את ההיזדמנות,
היסתובבתי והמשכתי להילחם בהם כאחוז תזזית, ראיתי איך בשר
ושיריון נחתכים כחמאה וחרבי יוצאת מהם מגואלת בדם ירוק אדום
דוחה, ראיתי איך לחלקם יוצאים המעיים ונישפכים על כל האזור,
היבחנתי בכך שאדרמון היצטרף אליי עם שתי שומרי הראש שלו, "נשים
חמודות" חלפה מחשבה בראשי "אך מסוכונת אפילו לברברי צפוני",
"אנחנו בעת קרב!" חלפה המחשבה כנגד שתי המחשבות הראשונות
המחשבה הזאת איפסה אותי כשהיא הידהדה ומחקה את הכל, המשכתי
להילחם בגובלינים כשרובם כבר על האדמה מתים או נסים אל היער.
לבסוף כשלא נותרו גובלינים באיזור הקרוב אלי היבטתי מסביב
וראיתי איך שבישאר הקבוצות של אנשי הם מתחילים לטפל בפצועים,
ואני, שחשתי מעין תשישות שכזאת נפלתי על הברך הימנית שלי
כשהחרב נעוצה באדמה לשם משענת שאוכל לנוח עליה "חתיכת קרב
מעולה. נכון אדוני?" שאל אותי בשימחה צר-לון
"אין צודק מימך אישי הטוב" השבתי לו עם חיוך על פני
"מה לעשות עם המתים?" שאל אדרמון ביובש
הרמתי את פני לכיוונו והיסתכלתי עליו, הוא ניראה לי עייף בצורה
מפתיעה. ותנסו להבין אותי: שהוא אחד מהאלה אשר אתם מכירים אותו
כאחד שנילחם שלושה ימים ועוד יעשה מסיבה לחגיגת ניצחונו,
"תיבדוק על גופות הגובלינים וקח כל חפץ בעל ערך שתימצא עליהם
או כל חפץ שלא תוכל להגדיר את תפקידו, שרוף את גופתיהם בערימה
אחת על כל חפציהם, וקבור את מתנו עם מצבת קודש" עצרתי לרגע
לחשוב על משהו שאמרו לי פעם בקשר למצבות קודש אך היתרחקותו של
אדרמון קטע את המחשבה הזאת. לירנה הגיעה אליי עם מבט מודאג על
פניה "תן לי ליבדוק את הפצעים שלך" היא אמרה לי בקול מורה כזה,
אך האם שמעתי דאגה בקולה?. "לכי לטפל בשאר הפצועים כרגע,
החתכים האלה אינם חשובים כל-כך" השבתי לה בעייפות, היא פתחה את
פיה כדי לומר משהו אך משהו הסיח את דעתה מאחורי גבי והיא השיבה
את מבטה אליי " כירצונך, אדוני הלורד" היא אמרה בקול מהורהר
מהול בזעם. "צור-לון"
"כן אדוני?"
"תודה"
"חלק מתפקידי" אמר בגיחוך "אדוני הלורד" הוסיף כשהבטתי בו עם
פנים רציניות למחצה שמסתירות חיוך
"עזור לי לקום וניבדוק מה קורה במחנה" בעת שעזר לי לקום הבחנתי
בשני חיילים שהתקרבו אלינו "תכינו מישמרות כפולות לישמור על
המחנה בעת שאנחנו מיסתלקים מפה" צעקתי אליהם בעייפות
"כן המפקד!".