הידיים רעדו לה. היא הרגישה שקצב ליבה פועם במהירות של 450 ק"מ
לשניה. היא קמה ממקומה, ופנתה לכיוון המזכירה שישבה בקבלה,
"איפה השירותים"? שאלה. המזכירה, הצביעה על כיוון השירותים,
מבלי להרים את ראשה מהדפים עליהם שקדה במרץ. היא צעדה לכיוון
השירותים, עוברת בראשה על כל צעד וצעד שלה, כדי לא ליפול. היא
נכנסה לשירותים, נעמדה מול המראה וסקרה את עצמה. גון פניה היה
חיוור על גבול השקיפות. היא שטפה את פניה במים הקרים, נותנת
לתחושת הצינון לקרר לה מעט את בעירת הלחיים. היא ניגבה את פניה
בעדינות במטליות הנייר שהיו תלויות על הקיר. בצעדים רועדים היא
חזרה למקומה בחדר הקבלה. המזכירה הרימה ראשה וחייכה אלה חיוך
מבין ומסמפט. דמעות עמדו בעיניה. מסתבר שעכשיו היא אחת מאותן
הנשים שמגיע להן חיוך מבין ומסמפט. היא הסתכלה סביבה, ישבו
בחדר ההמתנה עוד שלושה זוגות צעירים. הם נראו מאושרים. בטח,
איזו סיבה יש להם לא להיות מאושרים, זוג צעיר בתחילת דרכו. זה
בטח גם הריון ראשון שלהם. הם הביטו בה. הם בטח חושבים כמה היא
מסכנה, כמה רע לה בחיים, איזה מסכנה היא שהיא פה לבד, ואיזה
מאושרים הם שהם כאן ביחד, זוגות ולא בודדים. הנשים החזיקו
לגברים את הידיים כאילו אומרות הוא שלי, ואל תחשבי אפילו לקחת
אותו, אני ברת מזל, לי יש מישהו ואת לבד.

הגיע תורה. היא נכנסה לחדר הרופא. החדר היה מואר מאוד וקר
מאוד. הוא היה מרוהט במינימום רהיטים. הרופא ישב בכורסת
מנהלים, מאחורי שולחן מהגוני ענק שעליו היו מפוזרים תיקים
וניירות לרוב. הוא הביט בה במבט רך ומבין, הוא חייך אליה חיוך
מאיר, וביקש ממנה שתתיישב. היא התיישבה מולו מחזיקה את ידיה
בחיקה, מנסה למנוע מהן מלרעוד כל כך. הרופא שאל אותה שאלות, על
מצבה הבריאותי, על היסטורית מחלות במשפחה, הוא שאל אותה אם היא
לוקחת גלולות, ולאחר מכן, הוא הצביע על כיסא שעמד מאחורי וילון
וביקש ממנה להתפשט ולהתיישב עליו. היא התיישבה על הכיסא. אחות
נכנסה לחדר, וניגשה אליה. היא כיסתה אותה בסדין לבן, שהיה חם.
הרופא ניגש אליה, והתחיל בבדיקה. היא הרגישה מכווצת כולה,
לחייה בערו, גופה הצטמרר, ועינה דמעו. הבדיקה עצמה ארכה מספר
דקות. לאחר מכן הרופא כיסה אותה שוב בסדין, ואמר לה לקום
ולהתלבש בזמנה החופשי. היא נשארה לשכב על הכסא עוד מספר דקות.
האחות סגרה את הווילון מאחוריה ויצאה מהחדר. היא לקחה נשימה
עמוקה, התרומה מהכיסא, התלבשה, יצאה מאחורי הווילון והתיישבה
על הכיסא שמול הרופא. הרופא הביט בה, וחיוך על שפתיו, טוב אני
כבר מבין שניחשת את מצבך, והאמת שניחשת נכון, את בהריון. את
עכשיו בחודש השני שלו. היא הייתה בטוחה שכשהיא תשמע את החדשות,
היא תתעלף, אך משום מה היא הרגישה מן הרגשת הקלה, אי הידיעה
בהחלט קשה יותר מהידיעה, ולא חשוב מהי.

כשהיא חזרה למשרדה, מזכירתה הגישה לה ערמת פתקים עם שמות
המתקשרים. היא ביקשה ממנה לא להעביר לה שיחות, ונכנסה ישירות
למשרדה הפרטי. החדר נראה לה שונה. מצחיק, רק לפני כמה שעות היא
היתה בו, והנה פתאום נראה כאילו עברו שנים מאז. היא רפרפה על
רשימת המתקשרים. היא הניחה את הרשימה על השולחן והתיישבה על
כסאה כשפניה פונות לכיוון החלון. הנוף שהשתקף היה חוף ים תל
אביב במלוא הדרו. היא ראתה את השמש מחממת את פלטת המים הנוצצת.
היא עצמה עיניה, והתמכרה לצלילי השקט. הטלפון שלה זמזם.
המזכירה שלה התנצלה והזכירה לה כי עליה להיות בבית המשפט בעוד
פחות משעה. היא נאנחה חרישית והודתה למזכירתה הנאמנה. היא ארזה
את עצמה, הכינה את תיק המסמכים, ויצאה ממשרדה. בדרך לבית
המשפט, המחשבות התרוצצו לה בראשה מאיימות לקדוח חור בגולגולתה.
היא ניערה את ראשה, כמנסה להשתחרר מנחשול המחשבות שהציף אותה.
היא חנתה את מכוניתה בחניון בית המשפט, ועשתה דרכה לכיוון אולם
המשפט. הלקוח שלה כבר המתין לה בכניסה לאולם. הוא נראה רע,
כאילו הוא לא ישן כבר חודשים. ככה היא בטח תראה עוד כמה
חודשים, חשבה לעצמה. היא ברכה אותו לשלום. הוא שאל אותה על
מצבם, ואם היא חושבת שיש להם סיכוי לנצח. היא חייכה אליו,
והבטיחה לו לעשות את כל המאמצים בכדי שהם ינצחו. היא הסיטה את
מבטה ממנו ועיניה פגשו את עיניו. הם היו מלאות בשאלות, שאלות
שרק היא יכלה לענות עליהן. היא הורידה את מבטה, וסימנה ללקוחה
להיכנס אתה לאולם המשפט.

כשהשופט נכנס לאולם, הם כולם עמדו. הוא הורה להם להתיישב, ופתח
את התיק שהיה מונח לפניו. הוא קרא בעיון את החומר. באולם שרר
שקט מופתי, אף אחד לא העז לפתוח את פיו. לאחר קריאה ממושכת,
השופט הרים את מבטו, ופנה אליה, היא נעמדה וסיפרה בקצרה את
סיפור התביעה. לאחר מכן, השופט פנה לצד שכנגד, הוא נעמד וסיפר
בקצרה, אף הוא, את סיפור הנתבעים. השופט הורה לו לשבת. הוא שאל
אם למי מהם יש עדים. היא נעמדה ואמרה שהעד היחידי שלה הוא
התובע, גם הוא נעמד ואמר שהעדים שלו הם הנתבעים. השופט סימן
לשניהם לשבת, והודיע להם, שעקב כך, ולאור החומר שמופיע לפניו,
אין לו צורך בעדויות בעל פה, ומספיקים לו תצהירי הצדדים, הוא
יעיין בחומר, ויודיע את דבריו. השופט הורה על הפסקה של שלוש
שעות לצורך עיונו בחומר, והבטיח לחזור לאולם בעוד שלוש שעות עם
פסק דין. הם התרוממו מכיסאם, והשופט עזב את אולם המשפט. הלקוח
הביט בה במבט שואל, זה בסדר היא ענתה לו, יש לנו סיכויים
טובים, אל תדאג, תלך תעשה סיבוב ותחזור לכאן עוד שלוש שעות
בערך, אני מאמינה שאנחנו ננצח. היא הוציאה את הסלולארי מתיקה
והתקשרה למזכירתה, היא קיבלה את ההודעות, הודתה וניתקה את
השיחה. היא התרוממה ממקומה, הכניסה את הניירות לתיקה, ופנתה
לצאת מאולם המשפט, הוא ישב על הספסל האחורי באולם, הוא הביט בה
במבט מרוכז. כמה נאה הוא נראה, חשבה לעצמה. היא התקרבה אליו
ונעמדה לידו. "אפשר להזמין אותך לקפה"? היא שאלה. "תמיד" הוא
ענה.

הם נכנסו לקפיטרית בית המשפט. היא התיישבה על הכיסא, והוא
הזמין בדלפק שני כוסות קפה. הוא הגיע לשולחן עם שתי הכוסות
בידו. היא הציתה סיגריה, ושאפה עמוק את העשן. אני בטח אצטרך
להפסיק לעשן עכשיו, חשבה לעצמה. הוא לקח את חפיסת הסיגריות
מהשולחן והצית אחת לעצמו. הם ישבו דוממים ומעשנים. שני אנשים,
שרק לפני כמה חודשים, נפגשו לראשונה, ומאז חייהם, קשורים האחד
בשניה. המצחיק הוא שהם נפגשו בדיוק באותה קפיטריה באותו בית
משפט, לפני חמישה חודשים. הם התחילו לדבר. מפה לשם, הוא הזמין
אותה לצאת, והיא ברגע של אי שפיות זמני הסכימה. מאז הם היו
בלתי נפרדים. הוא היה גרוש עם שני ילדים, והיא הייתה גרושה בלי
ילדים. הם צחקו על כך שזה הסיבוב השני של שניהם, ושהוא אמור
להיות מוצלח יותר. היא באמת חיבבה אותו, אבל היא לא הייתה
מאוהבת. הוא היה מאוהב, הוא היה מטורף עליה, הוא היה מוכן
לעשות הכל בשבילה, והוא עשה. הוא חי את חייו בשבילה, וזה לא
שהיא לא העריכה אותו ואת מעשיו. כי היא כן, היא הייתה לו אישה
למופת, היא דאגה לו, ובישלה לו, וטיפלה בו, ואהבה אותו. היא
באמת אהבה אותו, רק שהיא לא הייתה מאוהבת בו, הוא לא עשה לה
פרפרים בבטן, והיא, מה לעשות, רצתה את הפרפרים, אז היא פשוט
עזבה.

הוא שבר את השתיקה. "אז מה שלומך?" הוא שאל אותה. "שלומי
מצוין, תודה לאל", היא ענתה לו. "הפסקת לענות לי לטלפונים" הוא
המשיך. "אני יודעת, אני מצטערת, הייתי עסוקה" אמרה היא. "זה
ברור לשנינו שאת יכולה להמציא משהו טוב יותר" הוא אמר. "אני לא
ממציאה, אני פשוט אומרת את האמת" ענתה היא. "תשתדלי קצת יותר"
ענה הוא. "תראה, אני לא באתי לכאן כדי להמציא לך תירוצים, או
לספר לך מעשיות, פשוט מאוד, הייתי עסוקה..." "אני לא מבקש ממך
תירוצים או סיפורים" קטע אותה הוא, "אני פשוט רוצה לדעת לאן
נעלמה האישה שלי, זה הכל" סיים הוא. שוב השקט הזה. היא לא ידעה
מה להגיד לו, והוא לא היה בטוח שהוא רוצה לשמוע מה שיש לה לומר
לו. הם שתו את הקפה בשקט. היא קמה ממקומה, "אני מצטערת" אמרה.
"תאמיני לי שאני יותר" הוא ענה. היא לקחה את דבריה ועזבה את
המקום. היא התיישבה על הספסל בחוץ והציתה לעצמה סיגריה. בזווית
העין היא קלטה את לקוחה, היא סימנה לו בידה להתקרב אליה. כל
שיחה עדיפה על פני מחשבותיה המתרוצצות בראשה. הוא התקרב אליה
והתיישב לידה. הוא הצית לעצמו סיגריה והם פתחו בשיחה ערה. לאחר
מכן הם חזרו לאולם המשפט. האולם כבר היה מלא, היא ראתה שהוא
כבר באולם, יושב במקומו, היא עברה על פניו מבלי להתייחס אליו,
והתיישבה במקומה. לאחר דקות מספר הם נעמדו והשופט נכנס לאולם
המשפט. פסק הדין היה קצר וענייני. השופט הסביר להם שהוא עיין
בתיק בעיון רב, ולאחר שהוא שקל את כל הטיעונים הוא פסק לטובת
התובע. היא ניצחה.

תשעת החודשים עברו, חלפו ביעף. היא אהבה להיות בהריון, העובר
בבטן, העביר לה תחושות, של התחלה חדשה. של משהו חדש שממשמש
ובא, והיא ידעה שההתחלה החדשה שלה, הולכת להיות הדבר הטוב
ביותר שקרה לה. היא לא דיברה עם ההוא, מאז אותו יום בבית
המשפט. הוא לא ידע שהיא בהריון, ולה לא הייתה כל כוונה לידע
אותו. היא ידעה שהיא לא רוצה קשר רומנטי עם ההוא. היא ידעה
שההוא, לא היה הזיווג של חייה, והיא רצתה, נורא רצתה את
הפרפרים בבטן, ולכן היא וויתרה על ההוא. היה לה משהו חשוב יותר
להתרכז בו. כל יום במהלך תשעת החודשים, היה חגיגה בפני עצמה,
היא חיבקה את ההריון בשתי ידיה, ונהנתה מכל רגע ורגע בו, גם
מהרגעים הקשים. היא הייתה מאושרת. כל יום היווה בשבילה חגיגה.
היא הורידה שעות בעבודתה, היא החלה לישון עד שעות מאוחרות,
אכלה ארוחות בוקר דשנות, וגם התעמלה, כדי לשמור בכל זאת על
הפיגורה. היא יצאה לטיולים רגליים ארוכים, הקשיבה למוזיקה,
ראתה הרבה סרטים, ותמיד דאגה להסביר לעוברה מה הם רואים,
שומעים או עושים. הקשר החזק שבין אם לעוברה, החל אצלה הרבה
לפני הלידה, היא הרגישה שהעובר שגדל בבטנה, כבר חלק בלתי נפרד
ממנה, והיא חיכתה ליום שהם יהיו ביחד.

"תלחצי" אמרה לה המיילדת. "תעזבי אותי, אני לוחצת" היא צעקה
לכיוונה, "אז תשתדלי קצת יותר" ענתה לה המיילדת. "הנה אני רואה
את הראש, יאללה, עוד לחיצה אחת קטנה בשבילה", והיא לחצה, היא
לחצה כמו שהיא לא לחצה בימי חייה. התינוקת יצאה. המיילדת לקחה
אותה, עטפה אותה בסדין והחזירה אותה לאם המאושרת, והניחה אותה
על החזה שלה. היא הריחה את הריח החזק והמתוק, של דם מעורבב במי
שפיר ואלוהים יודע מה עוד, הריח נכנס לה לגופה ועשה שמות
באבריה הפנימיים, היא הרגישה שכל כולה מתכווץ כדי שפרץ האהבה
לא ישפריץ לכל הכיוונים. היא חיבקה את היצור הקטן והמריח שהונח
עליה, היא חיבקה את ביתה, ובאותו הרגע היא ידעה אושר כמו שהיא
לא ידעה בימי חייה. היא ידעה שההחלטות שהיא עשתה היו נכונות,
ושהיא לא צריכה יותר כלום, עכשיו יש לה הכל. לאחר שלושה ימים
הן יצאו מבית החולים. האם וביתה, הלכו יחד לעבר חייהן
המשותפים.