הגעתי, מולי משתרע נוף מקסים עמוס בצלילים טיפות מים ורוח.
הגעתי לקצה, מתחתי תהום עמוקה. אני מתיישבת על האדמה הרטובה,
מהדקת מעט את הצעיף, מנסה להנות מכמה הדקות שנשארו לי לפני
שהסוללות ישבקו חיים. עוצמת עיניים מרגישה את הרוח בשיער, את
הטיפות זולגות על האף ויורדות אל השפתיים.
ששש, שקט. הגשם פסק, הרוח נפסקה והסוללות נגמרו, בדיוק באמצע
השיר הכי אהוב עליי. פשוט שקט כאילו העולם עצר מלכת אל מול
עייני.
נדהמתי, הסתכלתי סביבי כאילו בפעם הראשונה, בעיניים ירוקות
גדולות צמאות לדעת. לרגע ראיתי את כל מה שיפה ותמים בחיים
האלו, האנשים, האהבות, הקשיים, האכזבות, הגשם והרוח הזאת- מה
שמניע את הנפש להמשיך. עצמתי עיניים, נותנת לנפש לעכל את כל
היופי הזה, בדיוק מה שנדרש באותו הרגע. לפתע הדיסקמן שוב ניגן
את דת', הגשם החל לרדת והרוח לנשוב- נושאים באויר הקר את כל מה
שהדחקתי ולבסוף הוצאתי, כל מה שכירסם מבפנים. קמתי בעדינות,
נזהרת לא להחליק ובפסיעות קטנות באותן מגפיים מוגשמות עושה את
דרכי חזרה. סיימתי את המסע.
