לילה, חושך, ירח והרבה כוכבים. הגיע הזמן שלי לצאת למסע הקטנטן
שלי. גשם בחוץ ורוח מקפיאה, אני מצטיידת בפלאפון למקרה שאני
אצטרך תזכורת ודרך חזרה למציאות, חבילה של ווינסטון, מעיל
וצעיף.
אני סוגרת את הדלת הדלת בשקט בשקט כדי לא להעיר אף אחד ומתחילה
את הצעדים הראשונים במסע. חשוך לגמריי בחוץ. האורות כבו בגלל
איזה קצר, ככה זה פה, תשתית חרא. אני צועדת צעדים קטנים
במגפיים שחורות ומגושמות סוגרת את המעיל ומתעטפת בצעיף עבה.
ברקע מתנגן לו שיר של דת' אבל עם מעט קפיצות ועיוותים- הסוללות
עומדות להגמר.

הגעתי, מולי משתרע נוף מקסים עמוס בצלילים טיפות מים ורוח.
הגעתי לקצה, מתחתי תהום עמוקה. אני מתיישבת על האדמה הרטובה,
מהדקת מעט את הצעיף, מנסה להנות מכמה הדקות שנשארו לי לפני
שהסוללות ישבקו חיים. עוצמת עיניים מרגישה את הרוח בשיער, את
הטיפות זולגות על האף ויורדות אל השפתיים.
ששש, שקט. הגשם פסק, הרוח נפסקה והסוללות נגמרו, בדיוק באמצע
השיר הכי אהוב עליי. פשוט שקט כאילו העולם עצר מלכת אל מול
עייני.
נדהמתי, הסתכלתי סביבי כאילו בפעם הראשונה, בעיניים ירוקות
גדולות צמאות לדעת. לרגע ראיתי את כל מה שיפה ותמים בחיים
האלו, האנשים, האהבות, הקשיים, האכזבות, הגשם והרוח הזאת- מה
שמניע את הנפש להמשיך. עצמתי עיניים, נותנת לנפש לעכל את כל
היופי הזה, בדיוק מה שנדרש באותו הרגע. לפתע הדיסקמן שוב ניגן
את דת', הגשם החל לרדת והרוח לנשוב- נושאים באויר הקר את כל מה
שהדחקתי ולבסוף הוצאתי, כל מה שכירסם מבפנים. קמתי בעדינות,
נזהרת לא להחליק ובפסיעות קטנות באותן מגפיים מוגשמות עושה את
דרכי חזרה. סיימתי את המסע.