לכשנכנסת לתוך תוכי, מקום סגור וקריר למדיי שאף אחד לא הכיר
לפנייך, התחלתי לרעוד. אני יודעת ששמת לב, אבל לא אמרת
כלום ולא שאלת למה, כדי לא לגרום לי להרגיש לא בנוח.
כן, אתה מדהים גם אותי לפעמים.
ברגעים שחפרנו עמוק עמוק בתוך נשמותיינו ידעתי שאתה לא סתם
בן אדם רגיל. אתה מישהו. מישהו מיוחד.
אף פעם לא האמנתי שתבוא. לא חשבתי שאוכל לפתוח את ליבי,
אבל עכשיו... עכשיו הכל שונה כשאתה יודע אותי.
אני חולקת איתך את כל מה שמותר ואסור.
עוד היום אני אקח דף נייר ועט ואכתוב עלייך שירים.
בעט אחרוט על הדף את דמותך הבלתי אפשרית,
אבל אני אנסה בכל כוחי לתת לך קווים. רק שידעו. רק שיבינו.
כל הדמעות שבכיתי אתה לגמת אותן לתוך גופך כצמא לכאבי.
איך פלשת לתוכי כלוחם שנלחם למען מטרה. כבשת אותי.
את כל כולי. אותי ואותי ואותי. רק אותי.


יש מישהו בתוכי...


קח אותי עכשיו. קח אותי וסלק את כל השדים שמסביבנו.
רפא את הפצעים שכבר אין להם להן תרופה. קח את הפחדים
ותשמור אותם בקופסא. זרוק את הקופסא לים כדי שאשכח.
יש דברים שאני יותר מדיי חלשה מכדי לזכור אותם.
וכך לאור הירח לחש לי את כל מה שלחשת בתחילת דרכנו
כשעוד לא ידעתי לדבר.
לחש לי... ועכשיו תצעק. תצעק אותי. חזק. שחרר את הכאב.


אולי בחיבוק אחד שלך.
כן, חיבוק ממך מרגיע אותי כל כך.
ואילו חיבוק ממני... מה אתה מרגיש?
מכושף אתה כקוסם ששולט בשרביטו.
גאה, אך מסתיר זאת, כדי לא לאבד שליטה.
אתה כל כך מרוכז בי שזה פשוט מטריף לי את כל החושים.
אז בכל זאת יש משהו. עוד לא בדיוק הצלחתי להבין מה...



אולי סוף סוף תגלה לי
איך אתה עושה את מה שאתה עושה?
ולא פחות חשוב...
איך אתה עושה את זה כל כך נכון וטוב?