שבע עשרה שנים, זה הרבה?
כמה כבר אפשר לחוות בשבע עשרה שנים? כמה אפשר לשמוח, להרגיש,
לבכות, להישבר, להשתנות?
שבע עשרה שנים, זה הרבה.
בחודשיים, אפשר לאבד חמישה מכרים,
ביום, אפשר לאבד, את האדם החשוב לך ביותר, אב, אם, אחות,
אח...
ובשבע עשרה שנים, ישנם הרבה חודשים, הרבה ימים, הרבה אושר
ועצב. אז למה להתפלא על זקנותי? ובעצם, למה רק אני מזדקנת בשבע
עשרה שנים? למה אחרים סביבי חווים, חיים, מחייכים, ומתבגרים?
רק אני, זקנה בלה בת 17, נפש של קשישה מהולה בילדה, בתוך גוף
של נערה אבודה, מחפשת סיבה, לעובדה, שהתקופות היפות ביותר של
החיים חומקות ממני, אובדות ברצף הזמן, בבגרות לא לי, ונעורים
לא שלי.
שבע עשרה שנים... שתי אחיות נכנסות בשבע עשרה שנים, ובני דודים
רבים, וכלבים וחתולים, וחיוכים, אנשים מחייכים, שאוהבים,
שמתים.
כל שאני מבקשת הוא אהבה חלומית אחת, בגיל המתאים, מלאה
בהתנסויות מיניות ורגשיות, אחרי כן, אני מוכנה לשוב ולהזדקן,
לתת לגוף הנאה לקמול, לאבד את הכוחות, ולהיעלם, בהתאם לגיל.