פתאום התמימות נגמרה, נשארתי רק אני, והילדה שבתוכי גוססת.
הייתי רוצה לרצוח אותה, לתקוע בה סכין, כדי שתפסיק לפרפר, היא
יודעת שכבר עבר זמנה, היא יודעת שעליה ללכת לעולם אחר, מישהו
אחר, אבל הילדה הזו לא מתה ואני, לא מתבגרת.
אני זוכרת כל כך הרבה דברים, טיולים, מפגשים, ארנבים. אני
זוכרת בעיקר צחוק, וחום כזה, כמו של משפחה, אתם הייתם המשפחה
שלי, אני הייתי שלכם, מתי כל זה נגמר? גדלתי. ופתאום עכשיו,
כשהדמעות פורצות שוב ושוב, וזיכרונות של רמיקוב וטאקי, משולבים
במגדירי צמחים חוזרים אלי ולא עוזבים, פתאום עכשיו, אני לא
מסוגלת לתת, ואתם כל כך צריכים לקחת.
האסון שנפל עליכם, כמו נפל גם עלי, באנוכיותי, כל דבר אני
משייכת גם אלי. ואני כל כך אוהבת אתכם, ולא מסוגלת לומר. רוצה
לומר גם שאני פה תמיד, למרות שאתם בטח יודעים. אנשים מזוייפים
נראים יותר אמיתיים ממני, ואני, מלאת רגשות, חשה כמזוייפת.
רגשות ישנים צפים ועולים אל פני השטח, הצחוק המתגלגל, ריצות
ברחבי קיבוצים, ויש דברים שלא משתנים, אתה חכם, אמיץ, אני
פחדנית, מאחור, מביטה בהשתאות ובהערצה. ואת, עם החיוך הזה,
והאהבה שלך אלי, למרות שאני זו אני, זו אני, זו אני, סתם אני,
ואת זו את.
זיכרונות, כל אחד זוכר את אותם דברים באופן שונה, ואני רק
זוכרת אושר, חודשים של ציפייה לשלושה - ארבעה ימים במחציתכם,
לטיולים בנחלים, וריצות על גבי מקלטים, חדר אחד גדול וסביבו
חדרים קטנים, משפחות משפחות, ובקרים, שבהם צחוקכם מעיר את
כולם, שלמות משפחתית, שנקטעה.
ואתם לבד עכשיו, שבורים, ואני לבד תמיד, שבורה מסיבותיי שלי,
ואני כל כך רוצה לחבק, ולבכות איתכם, או לצחוק, מה שאתם
צריכים, אבל אני לא יודעת איך לגשת, אתם משפחה בשבילי, לנצח,
אבל איך משחזרים עבר אחרי התרחקות שכזו, בהווה כל כך כואב,
ואיך ממלאים, את החלל הריק, הנוראי הזה, שנוצר בלב?







      -אוהבת אתכם כל כך, ולא מצליחה לומר זאת לכם, לי-