בפסח האחרון נסעתי עם אבא לראות את הלמה.

קמנו מוקדם בבוקר, כי זאת דרך ארוכה עד שמגיעים ללמה. אבא אומר
שפעם הוא גר ממש קרוב אליה, וכמעט היה יכול לגעת בה אם היה
מוציא את היד מהחלון של המטבח. אבל אז עברנו לתל אביב והלמה
התרחקה.

כל הלילה שלפני הנסיעה לא נרדמתי, מהמחשבות. ניסיתי לדמיין איך
הלמה נראית. אבא סיפר לי שללמה יש כובע גבוה עם שוליים, והיא
מרימה אותו כשאומרים לה שלום. והיא גם תמיד מחייכת. הדבר היחיד
שלא נראה לי זה שהוא גם אמר שיש לה שפם. משום מה לא הצלחתי
לדמיין למה שמחייכת מתחת לשפם שלה. לך תדע, המבוגרים תמיד
ממציאים כל מני דברים.

כשהגענו היה חם נורא וכבר היו המון אנשים בתור. בשלט של החברה
להגנת הטבע היה רשום שהלמה לא כל כך מוכרת בארץ אבל בהודו היא
זוכה לכבוד רב. שם עולים אליה לרגל ואפילו מחזיקים תמונות שלה
בכיס. בעבר הלמה שכנה גם בארץ, אבל מזה כמאה שנה שהלמה לא
קיימת יותר באזורנו באופן טבעי. זה מה שהשלט אמר.

בסוף נכנסנו. הייתה שמה גדר לכל האורך והלמה עמדה מהצד השני.
היא חייכה ובאמת היה לה שפם, ואבא אמר לי - "אתה רואה!". באמת
מוזר. ואז התור התקדם ואני עמדתי ממש מולה, כל כך קרוב שיכולתי
להריח שהיא לא צחצחה שיניים בבוקר. היה לה מעיל צמר לבן עם
כתמים חומים והמון שערות באוזניים. אבל מה שהיה הכי מעניין זה
העיניים שלה. הן היו חומות בלי לבן בכלל, וכשהסתכלתי עמוק
בתוכן ראיתי שהן בעצם עצובות נורא, אבל אי אפשר לראות את זה
מרחוק, בגלל שהיא מחייכת כל הזמן. היא הסתכלה בי חזרה, עם
הריסים הארוכים שלה, ורציתי לשאול אותה את כל השאלות שהכנתי
בלילה על למה יש יתושים בעולם, ולמה, ולמה אמא הלכה, ולמה
ולמה, ולמה לובשת הזברה פיג'אמה, אבל הלמה רק הרימה את הכובע
שלה עם השולים הרחבים, ואמרה "שלום".