כולם מטורפים.
ומהי האמת?, אני שואל.
-"לעולם לא תידע",
נכון, אבל אני יכול לנחש, להעסיק את חיי בלחפש ולחקור אחר אותה
אמת, למצוא אותה באושר אותו מחפשים האנשים, בספרים אותם אנו
קוראים כדי להחכים, במילים אשר אנו מוציאים מפינו אודות
רעיונותינו ומחשבותינו בגורל אותו אנו יראים ומעריצים, אפילו
בשתיקה היפה , בכל דבר יש אמת.
"נדוש". אתה צודק, באמת נדוש, עדיף לא לחשוב על זה, נכון?.
"אכן כן, תשתוק".
הוא התיישב על ספספל העץ הרחב בפארק ליד ביתו, אנשים עברו על
פניו והוא כלא מתבונן, כלבים וחתולים מגרדים עצמם למולו,
ציפורים מלקטות שאריות של ילדים קטנים המשאירים לכלוך טעים
לחיכם.
-"אתה נח?".
כן אני נח, לוקח לי רגע לנשום, די נוח הספסל למרות שאינו נראה
כזה, פיולוסופיה נחמדה אה?, איך אומר הפתגם, אל תסתכל
בקנקן.....
"ניטשה ממש", אתה יכול לצחוק כמה שאתה רוצה, אני מאושר.
-"אתה רק חושב כך, אתה מטעה את עצמך, תתעורר, אין דבר כזה
אושר", זה משנה אם זו אינה אמת?, חיי הם במילא מסכת של שקרים.
"עזוב את ההתפלספויות, כואב לי הראש מזה", שיהיה, תראה. זוג
ילדים משחק בחתול ועכבר, הילדה כבת תשע לערך, פרצוף חמד קטן
ועגול, זוג צמות זהובות רודפת אחר ילד כבן גילה עם אלה מעץ.
"מסכן, זה יכאב לו הרבה אחרי זה". בשביל דברים כאלה חיים, אתה
יודע.
"סוטה", לא לזה התכוננתי, תחשוב רגע, אירועים כאלה שמעסיקים את
המוח שלך מלהתכתש בשאלות הרות גורל שמעל ומעבר להבנתך, מלבד
אירועים יוצאי דופן אלו נשכב במיטת הדיכאון לעד.
הוא קם מן הספסל, מביט סביבו, "יום יפה היום, לא כן?", אכן
אכן, יום יפה, אולי קצת חם מידי אבל עדיין, יום מלבב ללא ספק.
חילצתי אברי ושמתי פעמי לעבר המסעדה הקרובה. "אתה רעב?", מאוד,
אני יכול לאכול סוס, אפילו היפופוטם. "לא צריך להגזים, פשוט
תגיד שאתה רעב".
הוא הלך במורד הרחוב, על פניו חלפו טיפוסים שמעולם לא פגש
ולעולם לא יפגוש, "כל העולם שאתה רואה הוא בתוך הראש שלך",
סוליפסיט, שמענו כבר את התאוריות האלו בדבר רק מה שאני רואה
קיים....וכדומה, נמאס, אוקיי, יש מליון תיאוריות , פשוט תשתוק.
"מישהו מתוסכל היום?, מה קרה? האישה זרקה אותך?", אל תתחיל
איתי אתה שומע, אין לך מושג למה אני מסוגל.
"אל תאיים, בכל מקרה, גם אני מתחיל להיות רעב, תיכנס למקום
הראשון שאתה רואה שמגישים בו אוכל".
אדם גבה קומה בתספורת מצחיקה ואף קצר נכנס דרך דלתו של בית התה
של מר.הובסון. "רק לא תה, הכל רק לא תה", מגישים פה בסקוויטים
גם.
"אותו דבר, הבריטים האלו. הורגים לי את הקיבה", תסבול.
האיש ניגש אל הדלפק, מביט סביבו, אנשים מספר יושבים ליד
שולחנות לאורך הקיר הצפוני משוחחים לעיתם על עולמם שאינו מכיר,
שותים תה מסוגים וטעמים שונים, שיש סיכוי שלעולם לא יטעם.
"הרי הכל אותו דבר, אתה יודע?", אני יודע.
ביסקוויטים בשלל צורות וצבעים, חלקם עגולים ועבים, חלקם אף
דקים ומלבניים, יש גם משושים ומחומשים, יש משולשים ושלל צורות
גיאומטריות אחרות נלעסים ברעש בכל קצות בית התה. "אבל הכל אותו
טעם", נכון, אבל הסגנון הוא שקובע.
האיש, דיבורו מצחיק, עמוק שכזה, כבד, פונה אל המוכר.
"תה בבקשה", הוא מבקש מן המוכר הבא בימים.
-"ועוד משהו?", שואל המוכר.
"תן לי לנחש....ביסקוויט?",
"ביסקוויט, בבקשה", מבקש האיש והמוכר מקיש באצבעותיו על כפתורי
הקופה, "שלושה דולרים", הוא אומר, והאיש מוציא את ארנקו ונותן
לו את הסכום בצורת שלושה שטרות של דולר כל אחד.
"פראייר", תשתוק, כפוי טובה, אתה אמרת להכנס למקום הראשון
שמגישים בו אוכל, ובכן, הנה המקום, מה אתה עוד רוצה?.
"הגורל שונא אותי, אתה יודע?", אני בטוח.
"לא באמת, זה תמיד קורה לי, יש לך עוד הסברים?".
חוסר מזל גרידא, מצטער, לגורל יש סדר עדיפויות שונה.
המוכר מגיש לאחר דקה ממושכת את כוס התה וצלחת חרסינה לבנה מלאה
בביסקוויטים בצורות ובצבעים שונים.
"זה הכל בגלל הקלאסה, נכון?", אמת הדבר.
האיש לוקח את כוס התה וצלחת הביסקוויטים ומתבונן סביבו.
"איפה נישב?", לא יודע, הכל תפוס, אולי ליד האיש השמן?.
"לא, לא , לא, הוא ירצה לאכול לנו מהביסקוויטים, מספיק אני רעב
גם בלי שמישהו אחר יתחיל לאכול לי מהאוכל". אתה רע, אתה יודע,
ויש לך דעות קדומות, למה אתה אומר דברים כאלה על כבדי משקל, מה
היה קורה אם אתה הייתה כזה?, "הייתי אוכל לאנשים אחרים את
האוכל", אידיוט.
"מה דעתך להתמקם ליד האישה היפה במיני האדום?". בשום פנים
ואופן לא, שכחתי להסתרק הבוקר, רק זה חסר לי, שהיא תראה אותי
ככה.
"טוב, פחדן, מה עם.....הילד הקטן ואמא שלו שם בפינה?".
האיש ניגש אל פינת החדר ונעצר עם הצלחת והכוס אל מול אישה כבת
שלושים וילד קטן שאכל בסקוויטים כאילו היו אלה ממתקים ערבים
לחך.
ילד חמוד. אמרתי, אפשר לשבת בבקשה פשוט אין מקום פנוי. "מתחנף,
ממש מעורר רחמים".
האישה הנהנה בראשה והילד התבונן בשקיקה מטורפת בצלחת
הביסקוויטים של האיש, "הוא יותר גרוע מהשמן, תיזהר עם האוכל
שלי", סוציופט.
"כל אחד והאינטרסים שלו, אני לא אשם".
האיש התיישב ליד הילד הקטן, ולגם מן התה הבהיר יחסית.
"איכס, לימון, למה לא הזמנת משהו מגעיל יותר, זה בטוח יום המזל
שלי", מפונק. האיש השאיר חצי כוס ריקה "או מלאה", על השולחן,
ושלח ידו לעבר צלחת הביסקוויטים שניצבה בסמוך לכוס התה.
"לא רעים הביסקוויטים, טעם של עוף", ידעתי שתאהב את זה, רואה,
לא הכל גרוע כמו שאתה חושב. "מה שתגיד, אתה במילא זה שמשלם".