לפי צורת הזרת המחזיקה את ידית הכוס החרסינה המנייאטורית,
ידעתי כי אישה זו חונכה על נימוסי שולחן ויקטוריאנים נושנים
והדוקים. ישבתי למולה מנסה לחקות באי הצלחה מעוררת רחמים את
צורת החזקת הידית, היא לגמה קלות מן התה, ושפתיה נקפצו ברכות.
הבעת פניה הביעה חוסר רצון מטעמו של התה, "מר מידי", אמרה
בפרצופה המנומס, והושיטה את ידה הארוכה, מחוסה בשרוול ווסט
ארוך אשר התחבר לכפפת משי בהתאם למעמדה המלכותי, אצבעותיה
העדינות הרימו את מכסה כלי הסוכר, וכפית קטנה אשר נדנה עשוי
זהב ופס כסף לאורכו, הוציאה מלא קיבולתה סוכר דחוס ושטוח,
ובתנועת יד קלילה פיזרה הרוזנת את האבקה הלבנה אל תוך המשקה
הכהה, וערבבה מעט בתנועות מעגל ואליפסה.
"ככה יותר טוב", אמרה בעודה מרחיקה את הכוס השברירית מפיה,
ומניחה אותה מרחק אצבעות מספר מכלי הסוכר אשר צורתו הזכירה
במעט את צורתו של צב גלפגוס קטן מידות.
"שתיקתך. מוזרה היא לי". פנתה אלי הגבירה בשיער תסרוקת
הבקבוקים האפרפר והמטופח.
"איני יורד לסוף דעת", שילבתי את כפות ידי והתבוננתי בה במבט
תמה.
-"השתיקה היא ערך עליון, אוגוסט, שמור עלי ככל שתוכל, דע היטב
מתי לפתוח את פיך, ומתי לסותמו, חייך לפעמים תלויים יהיו בכך,
עליך לעשות את ההבדל, יקירי, ככל שתדבר לא בשעתך, תגלה חולשות
אשר יפגעו בך כחרב פיפיות, דע לך, אוגוסט יקירי, ככל שתדבר כך
אנשים ידעו כמה הינך לא יודע ולא מבין, וככל שתשתוק כך יראו
אנשים משתיקתך, ומעשי נקם עלולים הם מתוך קנאה לגרום לך, הזהר
אוגוסט, שקול מילים", סיימה היא לדבר, וחיוך מתוק חשף קמטים
קלים בלחייה ובסנטרה, שנותיה העידו על התקרבות לגיל החמישים,
אישה מרשימה הייתה, בדיבורה, בנימוסיה, בעוצמה שהטילה עליך עם
היכנסך למפתן ביתה.
"אצטרך להסתפק בחשיפת חולשות, כוחי אינו מאפשר לי לשים את ליבי
על כל מילה ומילה היוצאת מפי לאוויר בעולם, איני יכול, מצטער",
עניתי בעיני הצרות, וחיכיתי לתשובתה.
"אתה תמים, יקירי, שמור על כך, שמור היטב".
-"אשתדל", עניתי, ועיני זרחו באושר של סיפוק.
-"מקום יפה יש לך כאן", ניסיתי לשנות את כיוון השיחה.
"תודה יקירי, בעלי המנוח הוריש לי אותו לאחר המלחמה".
-"אני מצטער"-
"או באמת, אל, באמת שלא, עברו כל כך הרבה שנים".
-"מתי הוא נפטר?...אני..אני.. מצטער, אם אני...", גמגמתי
במבוכה קלה על שאראה כחצוף הדוחף אפו לענייני מנוח.
-"אתה מצחיק יקירי, בכל אופן, לקראת אמצע המאה, גייסו אדוארד
והנסיך השחור את מיטב האנשים באזור, למלחמה מול צרפת שהחלה
בטפשותו האדירה של מלכנו היקר אשר הכריז עצמו במלך צרפת, מה
הוא חשב, איני יודעת, אך הנ"ל שלח שליחים שאספו כוחות מהאזור,
וביניהם בעלי הנרי, לקרב קרסי, מעולם לא סיפרו לי איך מת,
באיזו מערכה בדיוק, כל שהצלחתי להוציא מחבריו האבלים בהלוויתו
היה שנפל מסוסו לתוך המון החיילים הנלחמים זה בזה ושם מצא את
מותו".
שתיקה רועמת נסבה מסביב לשולחן ושררה בגן הנודם בשלל ערוגות
הפרחים ואגמי המים הזעירים אשר הפרידו ביניהם. קשת הכניסה לגן
מכוסה הייתה בקיסוס מטפס השלוח כזרועות התמנון לכל עבר, והשתרע
גם על קירות לבני הבית הצהובים במקצת. ציפורי שיר ישבו על ענף
מעל עץ הפעמונים והתכרבלו אחת בשני כזוג נאהבים, ריח התה מהול
בניחוחות תחילת הסתיו הענוגים של עמקיה הפסטורלים של
קורנוויל.
-"ובכן, אל נדכא עצמנו במתים", אמרה היא להפיג את המתח, "ספר
לי נא, אוגוסט יקירי, מה הביאך הלום?".
-"ובכן", התרווחתי בכסאי המלובן והנוקשה וניסיתי לחשוב על
תשובה הגיונית ונעותה אשר לא תביך את שני הצדדים, "איני
יודע".
-"אידיוט, מעולם לא ידעת לשקר", אמר הקול.
-"השקר הוא חטא גדול מנשוא, רובץ על מצפוני כסדן כבד משקל".
-"השקר נועד על מנת להגן על חבריך ועל עצמך, לא לרעה, מעולם לא
יכולת להבחין בכך, תמיד היית נאיבי וילדותי, פתי אחר תורת
אלוהים הקדושה, גם הוא, האל הכל יכול, טהרת העולם, הגוף השמימי
שלעולם אינו טועה, גם הוא חוטא".
-"זה שקר", עניתי מלא חימה ורוגז, "אתה משקר, די, הפסק, מה
הטעם בכל זה?, האם עשיתי לך כל רע?" שמור את חששותיך לעצמך".
-"טיפש, אלוהים ברא את דמותנו בצלמו, לא למדנו לשקר מן
האוויר".
-"איני מקשיב יותר", אמרתי וחסמתי את מחשבתי.
-"הכל בסדר?", שאלה הרוזנת ומבט של דאגה בפניה, "אתה נראה קצת
חיוור",
"אני בסדר", הרגעתי אותה, "כאב ראש קל".
-"בראבו!!, כולי גאווה, למדת לשקר סוף סוף, איך ההרגשה?". שאל
הקול.
-"כמו ההרגשה כאשר ארצח אותך במו ידי", חרטתי בדמיוני בקול
נוקשה.
-"אינך יכול", פיזם לו הקול בסרקסם עוקצני.
"וכי למה?".
-"כי אני הוא אתה", גיחך הקול והחדיר כאב למעמקי מחשבתי.
"זהו זה, אני לוקחת אותך למיטה", קמה לפתע הרוזנת, "אתה קודח
מחום".
היא קראה בקול, וחושי המעורפלים זיהו שני דמויות גבוהות בעלות
כתפיים רחבות אשר באו ככלבים לשריקתה. הם ניגשו אלי בזרועותיהם
ואחזו את זרועותי על כתפיהם כשהם נוסעים את גופי הרפה לפנים
הבית.
ראשי עמד להתפוצץ בן רגע, קור הקפיא את עצמותיי, חרדתי פן הולך
אני למות משום מזג האוויר החמים ונאה ששרר מתחת לשמש המלא
והשמיים התכולים, הכרתי צנחה מטה והשחירה כולה כשם שראיתי את
דלת חדר השינה נפתחת בקריאות נדאגות של הרוזנת, על צירה.