מה החלום הכי גדול שלך, היא שאלה אותי. בלי סימן שאלה, פשוט
ירתה את המשפט, כאילו הדבר הכי ברור בעולם זה שלכולנו יש
חלומות, כולנו רוצים לזיין גרופיות מאחורי הקלעים או לזכות
בגראמי ובאוסקר ובלוטו ובתהילת עולם נצחית. אני אסתפק בלהרגיש
בסדר ולא בסדק, אבל לה דווקא אמרתי, בקול רועד קמעא (ודווקא
ממש השתדלתי להשמע מאופסת), שאני רוצה להיות באנפלאגד של mtv,
כי הרשת נותנת לאמנים לבחור את התפאורה והתאורה בעצמם, ואם אי
פעם יהיה לי רצון להיות מוכשרת, אולי זה תחום שבו אני אוכל
להפגין ניצוץ של כשרון. בעיניי רוחי אני כבר רואה את הבמה-
הקסילופון מהאנפלאגד של הקיור, הנרות השחורים של נירוונה,
הגיטרה של קלפטון. אני אעבור על הורידים בטוש מדגיש ואכתוב
איזשהוא משהו אנטי מלחמתי- אקולוגי-פמיניסטי על הזרוע, ואזכה
באהבתם הנצחית של ההמונים. לפי התבנית הזו, מעניין אם אני
אחתוך את הורידים, לייב און סטייג', כמה הם יאהבו אותי.
חוצות תל אביב, הרבה אחרי שעת השינה. שלי, בטח לא. מסתובבת,
מחפשת, כלכך קל להטמע לתוך אותה אוירת ניכור ובדידות משחררת.
קל ומסוכן וההגיון נמס לי בראש אל תוך צורות מעוגלות חדשות
בעודי מגבשת לעצמי מחדש גבולות הרריים חדשים ומאמצת אלוהים שהם
לא שלי וחברות טובות שעייפו מלהרכיב אותי מחדש, כמו פאזל, כל
פעם אחרי שאני חוזרת ממנה. מיאו, יללות חרישיות מאחורינו.
שלושה חתלתולים קטנים על גג פח שכבר בודאי התקרר מלהט היום התל
אביבי ההביל. מהלכים להם על המתכת הגבוהה ממנו בשני מטר לפחות,
איים קטנים של ראשוניות ותמימות מעל חנות, אלוהים יודע של מה,
ברחוב דיזינגוף. אני כולאת את נשמתי לשניה, וחושבת שאם לא היה
קורה דבר יפיפייה שכזה במציאות, אז הייתי צריכה להמציא אותו.
החתלתולים עומדים לנתץ את המיתוס שהחתול תמיד נופל על רגליו.
אחד מהם, אפרפר, צונח למטה, מתעוות ואז קם על ארבעת רגליו.
הוא עוקב אחרינו, לא נותן לנו להתרחק. תמרה מרימה אותו והוא
מגרגר לכיוונה ולכיוון נורה. הן מחליפות בינהן מבטים שואלים
אוהבים- לקחת אותו הביתה או לא. מסמטה קרובה יוצא בחור, במבטא
קל ובטי שירט אפורה מלוכלכת הוא מתחיל לדבר איתנו, איתן יותר
נכון. אני מרוחקת אלפי קילומטרים מהן, משחזרת בראשי את מה שהיה
לפני ארבע שעות. אנחנו, בשחור של הסוואה, בכניסה למועדון
קליקתי נידח, מדברות עם המאבטח. היא, בתוספת נאה ומכאיבה של
מישהי מעברה. אני, שוב צוללת ומתפללת לא לפגוע בתחתית האלמוגית
המשוננת הפעם. הבחור, עובד זר בארץ, מסביר שהוא אימץ את
החתולים, ואי אפשר להפריד בינהם, כי הם עדיין גורים. הם צריכים
אחד את השני, בדיוק כמו בני אדם. או שבעצם, בני אדם הם בדיוק
כמו חתולים- אפרפרים ומתגרים מתחושת קצה המעקה, חווית הצלילה
האנכית והערגה שאחרי.
אני, און סטייג', האור הכחלחל מכוון אליי ורק אליי. מערבבת את
האכזבה הפרטית שלי בגלי היגון והנחמה שנשלחים אלי מהקהל
המבין-עניין, הופכת הכל לעיסה התחלתית פרוותית אפרפרה. מקווה
שגם היא תלמד לצנוח על רגליה. הקהל שורק (מחיאות כפיים יצאו
מהאופנה) ומסך הקטיפה האדומה נסגר. לוקחת נשימה עמוקה וצוללת. |
