הלכתי להופעה שלו, בפעם הראשונה שאני שלו. זה היה משפיל, כמו
תמיד. חיבוק קר של שונאים, נשיקה על הלחי. התחלתי לדמם...טיפה
ועוד טיפה. זה שרף. השפלתי מבטי, פחדתי שמישהו יראה אותי ככה,
עלובה, חשוכה, פתטית...יא חתיכ'ת חרא. ניסיתי לבכות כשהוא שר
את השיר הזה..בפעם הראשונה ששמעתי אותו, רציתי להראות לו
ולכולם שזה עלי, שזו אני האהבה הזו שהוא מדבר עליה, שזו אני
ששיניתי את חייו, רציתי להשוויץ שכותבים עלי שיר, שהוא כל כך
אוהב אותי....

הוא עשה אהבה עם הגיטרה שלו.  עם אהובתו הנצחית. הוא החדיר
אותה לנשמתו, הוא התאחד איתה חיבור שאי אפשר לנתק. הוא יצר
אותה מתוכו. היא שלו והוא שלה. התנועות...המבט...השפתיים, האגן
שזז קדימה ואחורה, העיניים נעצמות לעולמים...יש את הקלישאה הזו
שאסור להאמין לגבר שלא עוצם את העיניים כשהוא מתנשק איתך. הוא
היה מתעלס איתי בעיניים עצומות. מתמסר כולו למגע, לעינוגים, לא
מרפה לרגע פן יפספס נישוק או ליטוף.

ראיתי אותה היום בערב. זה היה כמו לעשות סקס בשלישייה. קינאתי
כל כך. הקנאה הרגה אותי. כמו בסיפור של עליזה בארץ הפלאות. רק
ששם זה היה החתול והוא מת מסקרנות. מה יהיה בסופנו?
אני אוהבת אותו. כל כך.
השיר הזה. הוא שר אותו לי (או ששוב הזיתי) וראיתי כמה כאב לו.
ראיתי כמה כאב לו. רציתי לצעוק לו שאני יודעת, שזה בלתי אפשרי
כבר, אין דרך חזרה. אני והוא חייבים להניח לזה למות. איך
לעזאזל אני עושה את זה לבד. רק הקופסא של הכדורים הלבנים יכולה
לעזור לי. היא לא תשאיר אותי לבד. היא תיקח אותי אליה, לארץ
ההזיות והחלומות, שיש שם פיות,  ודולפינים, וחתולים עם שפם
שמתו מסקרנות, ושפנים עם כובע של קוסם שכל היום רק יעשו לי
קסמים, ודג זהב קטן שמגשים את משאלות לב כל הדייגים ואולי גם
את שלי. מה אני אבקש? אולי להיות איתו שוב? לא נראה לי. נראה
לי שאני אבקש לשכוח אותו. למחוק אותו ממני. להחליף את הדם. אני
רוצה שהוא לא יהיה בי יותר. אני גם לא רוצה אותו בתור זיכרון
מתוק, כמו שהוא שר בשיר שלו. אני לא רוצה להיות השיר הכי יפה
שלו. אני לא רוצה להיות.
הזיות...