אני אחכה בסבלנות כאילו שיש לי גם ככה ברירה. אחר כך אעלה
לאוטובוס ואסע לתחנה הבאה, ושם משהו בטח יחכה גם בשביל
האוטובוס הבא. אני אחכה בסבלנות, אשתתק לי עד שיגיע הנהג עם
האוטובוס הגואל. לידי יושב אזרח שקצת לחוץ זמנים, ומי לא לחוץ
זמנים בחברה מתוזמנת כשלנו, שואל ומתחקר את הסובבים כל 2 דקות
וחצי - "מה השעה ?" נלחץ עוד יותר לפינה, מנגב את הזעה, חוזר
למצוץ את הסיגריות משתעל הצידה, משחק עם הכסף הקטן בכיסו, מביט
במכנסיו בודק את גיהוצו ושואל - "מה השעה?" ( כל זה סיבוב של 2
דקות וחצי, אם הוא היה יותר משכיל הוא יכל למדוד את הזמן רק
מפעולותיו).
האוטובוס הגיע, שמחתי לראות...המספרים הראשונים זהים, הקו הלא
מתאים. חייל שהתבלבל מרחוק, התחיל לפתוח בציד אחר הגורל, אם
יתמזל מזלו ויתמהמה הנהג אולי יזכה לעלות בשעה הנכונה.

אולי עוד כמה דקות, הסבלנות קצת יורדת, הלחות קצת עולה והשמש
מעיקה. האזרח משליח את הבידלו ,שואל שוב מה השעה ומדליק שוב
סיגריה אחרת...חצי שעה הוא עומד לידי ממלמל כמה מילים עם החייל
על מלחמתו בזמן...מלחמתו באבטלה, מלחמתו באישתו ובשאר
הביורקרטיה...אם זה נראה כי החייל היה באמת מעוניין בסיפור של
האיש, הוא אולי היה משיב,מגיב, מראה עניין, שואל שאלה, נותן
עצה, אך למרות הכל החייל היה עסוק בגורלו...במזלו,
בזמנו...בנהג האוטובוס...חישוב זמני נסיעה מתחנה לתחנה.

התחנה התחילה להיות צפופה, קשרים נקשרו, חברויות נמצאו, אנשים
מוצאים משותף כאשר הם תקועים בין זמן לעצמם. סבלנות כנראה
התחילה להפוך למרמור של רוגז, לדימיונות של " מעניין מה כבר
יכל לקרות לנהג ? מלא וזה היה 5 דקות, אבל 45 דקות זה כבר
מוגזם..."

גיברת אחת מאשימה את המדינה, מזה לא יצא לה הרבה אולי קצת
הרגשה יותר טובה, מה קשור נהג ואיחורו בפוליטיקה בת-זמננו(
וההשואה לימים בעבר בה בה רבין היה חיי וביבי היה רק שגריר
באום). ישיש( אזרח וותיק)  אחד יושב בשקט מביט בשעונו, לא מודע
למתרחש, לא סופר את השניות, לא מחליט החלטות - לא מאבד
עשתונות. אחר מתחיל לקלל, בעברית, בערבית, ברוסית, מקלל
אימהות, מקלל סבתות, מקלל אחים, אחיות ושאר ירקות - מה הם
קשורים לאיחור של נהג ב כמה דקות...שהפכו לשעה...שעה...60
דקות...שהיו פעם איחור של 5 דקות, התבגרו ל 10, ורבע שעה
לחצי...ולאיחור של שעה...

החייל עם גורלו משלים אם כי את יציאתו הבאה  הביתה הוא אולי לא
יראה. מעשן הסיגריות עזב את שיחתו לטובת עוד סיגריות, הקללות
הפכו לטלפונים להפחתת הנזקים שנגרמו -כולם נמצאים באקסטזה של
משהו, ומשהו מכניס את כולם לחרדה, משום מה,  שמשהו כבר קרה  -
השמש עוד קצת עולה לכיוון המרכז, הלחות הופכת לצחנת זיעה והנהג
יושב לו ליד ההגה וצוחק על כולם בתחנה.

אני אחכה בסבלנות, כאילו שיש לי ברירה. אעלה לאוטובוס ואסע
לתחנה הבאה...לא נמשך למעגל הלחוצים, מוציא מחברת  וכותב על
כולם סיפורים, משקיף על החיים.

מסתבר יותר מאוחר, לאחר שעתיים של המתנה, הנהג הגיעה חייכן
משגעון( פקקים רבותי, פקקים ). הסתבר  כי כמה אנשים טובים שלא
רצו לאבד את עבודה,  הם סגרו את צומת מורשה ולאחר שעה וחצי של
המתנה  - החברי'ה של תע"ש הסכימו להתפנות ולפתוח את הכביש
שמביא  אלפיי אנשים יום יום לעבודה...
אני אשב בסבלנות ( עם המחברת ), כאילו שיש לי גם ככה ברירה,
לפחות הם קיבלו את מה שמגיע להם בחזרה.