נהג הסעות כבן ארבעים הנראה מבוגר הרבה מגילו, ראשו מקריח
ופניו שטוחים ומשופעים כסהר בשליש מילואו, ועם זאת נדמה כי
ניסיון השנים לא הותיר בו סימנים, לא בפניו ולא בנפשו.  איש
עמל מיוגע ומרוקן הוא.  כמו שעון קוקיה במחזה סוריאליסטי הוא
מגיח ממגדל התצפית בו הוא מוצב באותן שעות בהן אני שומר את
השער, ניצב במעלה גרם מדרגות הברזל ופותח ברינונו.  דומה הוא
לאותו אחוז שיגעון בסרט "חולה אהבה משיכון ג' " היוצא מדי ערב
מבית המרפא אל הדשא, נעצר אצל השולחן - וקורא לאהובתו שנטשה:
"אוו...ל..י..ן איפה את?!  אוול...י...ן  א..וולין...." בקול
תנים רועד ונכמר.  כך עומד הנהג, איתן שמו, בתצפית וקורא בקול
אל מעמקי ההרים והחשיכה:
"קר...מ..ר......קר...מ...ר......קרמ..ר...".  וכשאני נעתר
ומשיב לו בקריאה הוא עוצר לרגע, תמה על הקול המהדהד לעומתו מן
האפילה, צועק "מה?" בהיסוס, ומיד אוזר עוז וממשיך
"קר...מ..ר...".  אחר דקה הוא שב ומצטנף בתוככי המגדל ומחריש.
כך מידי שעה ומידי משמרת.
זעקות שמי (אני שונא את השם המרחיק 'קרמר', ומעדיף כל הטיה של
ספי - יוסף, סף, יוס) כתחינותיו של שליח ציבור ביום הכיפורים,
מעוררות בנפשי את הציפורים שורקות העצב משירו של חלפי.  גם
הספר שאני קורא בהסתר על משמרתי - מאריך את שורשי העצב הללו
המשתרגים סביבי ויונקים ממרצי.  רוצה הייתי להשליך מעליי את
משא העלילה, המגוללת את סיפור חייהם של משפחת אופים, סבוכה
ומייסרת.  אך אינני יכול לעמוד בפני פיתוייו המנצנצים של
הדמיון, להסב ראשי אל מול מחולן של המילים ונוכח קימורי גופן
החושניים.
הימים והלילות לוהטים כתנור לבנים של לחם, ועל-אף שתכופות אני
מזליף מים על שפתיי ומרסס נתזים קרירים על פניי, אין זה מועיל
כמעט אלא רק מפתיע את עורי ומכעיסו, כמרגיז את הלבנים היוקדות
המתריסות בלחישה מאיימת.  בעיתון נכתב אתמול כי אפילו האמבט-ים
צובר חום ואינו מתקרר וכבר הגיע ל-31 מעלות.  חדרי המגורים
שלנו קירותיהם מכוסים שפריץ טייח מחוספס ומעוטרים בטבלאות-ימים
מסומנות, ובציורי קיר קטנים - מעשה ידי חובבנים - החוזרים
ונשנים, ומספרים על עולמם של דייריהם: נשים מעורטלות בתנוחות
כניעה והתמסרות, כלי נשק ושמות יחידות צה"ל בסיסמאות בוז
וגאווה, ולבסוף, אושפיזין השמות של תושביהם הארעיים.  סביב
סביב בצמוד לקירות עומדות מיטות הברזל כפולות הקומה, עליהם
פרושים מזרוני הספוג הירוקים, וערב רב של בגדים לחים מזיעה
תלויים עליהם כאפיריון אביונים.  על הקיר בפינת החדר נעוץ
ברישול מקור החסד והמפלט, המזגן, נוהם-נושף עלינו את הבלו
הצונן.

שעת לילה מאוחרת.  טלפון-החילול הצבאי מטרטר קולות פיק-פיק
קצרים ומשתתק, ואני נחלץ מן הכסא, שמח לחמוק לרגע מן המאבק
העקשני בזבובים הדוקרים אותי בהפתעה מכל עבר כחבורת ילדים
קנטרנים.  מן האפרכסת הכבדה נשמע קולה הלאה של החיילת "אתה
שומר עלינו?", ואני בהתעוררות למשמע הקול הנשי משיב בחיוך:
"כמו חתול רחוב על פח הזבל".  מופתעת מתשובתי היא מתמהמהת ואז
כדרך הביישנים היא נחפזת ועונה "יופי" (הפעם בקולה הרך הטבעי)
ומנתקת.  אני שב אל הכסא ומתיישב בחבטה וידי חוזרת בעצמה אל
תנועת הנפנוף הבטלנית לסילוק הזבובים.  לא עובר רגע ומימיני
אני שומע "קר...מ..ר...".