אחרי המריבה הגדולה
ליבי היה מלא כעס וחמלה.
נכנסתי לאוטו בדרכי לחפש מנוחה-
ללבי הפצוע.
קיוויתי שהכאב יעלם
אט
אט
יחד עם מיכל הדלק,
שהיה גדוש עד עתה.
ככול שמחוגו של מד המהירות עלה
כך גם המהירות  מחשבותי,
המתרוצצות להם במוחי
זזות וחולפות להם
ומוטירות אחריהן רק צלקות.

ואני נוסע ,לא יודע לאיפה.
איזה כח מושך אותי לקצה העולם?
ואני נוסע ,לא יודע לאן.
מה שיביא איתו המחר
אני הייה שם.

מבלי לשים לב הגעתי לצפון.
לא מבין איך חיי הפכו לכישלון.
בעקבות טעות קטנה  אני עכשיו נשבר
מחפש לי נחמה-
מחפש את המחר
כי במחר אולי אמצא תקווה שהרגשת הכישלון תעבור,
יש עוד סיכוי שאחרי זמן מה אף אדם לא יזכור,
את אותה טעות הקטנה  שבגללה הכל השתנה.


ואני נוסע ,לא יודע לאיפה.
איזה כח מושך אותי לקצה העולם?
ואני נוסע ,לא יודע לאן.
מה שיביא איתו המחר
אני הייה שם.

והזמן עובר לו לאיטו.
אצלי בשעון כבר מאוחר
וכבר הגיע בוקר המחר.
ואני  כבר מתכנן לחזור,
להסתובב לאחור
בפניה הבאה-שלא מגיעה.
והמיכל מתרוקן ואני זקוק לעזרה,
עד שהגיעה  זה שנתן לי את הכוח להפסיק לברוח
לחזור ולתקן את חיי השבורים.

ואני נוסע ,לא יודע לאיפה.
איזה כח מושך אותי לקצה העולם?
ואני נוסע ,לא יודע לאן.
מה שיביא איתו המחר
אני הייה שם.
כי הזמן לא נקבר, הוא ממשיך אל המחר.
בלי חרטה ובלי כאב מרפא את הפצעים שבלב.