ואת מרגישה, שיש בך משהו, ואת לא יודעת מהו, אבל הוא לא נותן
לך מנוח.
כמה בנאלי.
את צריכה להכיר בו, בשביל שהוא יצא החוצה, את צריכה להסתכל לו
בעיניים, את צריכה לרדת למטה, ואז (אם תעשי את זה נכון)- הוא
יניח לך.
כלומר, את תניחי לעצמך.
חשבתי שאני אשתלט עליו. חשבתי שזה לא יהיה בעיה. חשבתי שעברתי
יותר גרוע. הגישה הזו עזרה לי בעבר. רק לא חשבתי שלפעמים, על
מנת שהעתיד יהא עבר, צריך להבין שהעבר הוא לא בהכרח ההווה.
בכלל - תמיד אני חושבת שאני אעשה את זה, ואני אעשה את זה, ואני
אעשה את זה. לפעמים, בשביל להיות פוליטקלי קורקט עם עצמי, אני
אפילו מסתכנת ב"מה אם". לימדו אותי (החיים, אחרים) שלפעמים
צריך לשאול "מה אם". אבל אף פעם, אף פעם לא לימדו אותי לשאול
"מה אם לא".

ולא.

לילה. את במיטה, ואת לא נרדמת. מחשבות של מה אם שרות לך שירי
ערש. שירי ערש מתוקים, סוחפים. ופתאום, את רוצה רק שקט.
ששששששש-קקקקקקקק-טטטטטטטט!!!!!  
זה לא מוזר לך, שעל מנת שיבוא השקט שאת כל כך מייחלת לו, את
חייבת להפר אותו בצרחה הזו?
לא. זה לא מוזר, כי לימדו אותך שצריך להקריב משהו קטן, על מנת
להרוויח משהו גדול יותר. ובפנים, את יודעת. צריך בלי הקרבות
בכלל.
אבל משהו בך טווה פנטזיות, דווקא מחוטי האכזבות שנחלת.
בדימיונך את כבר שם, אומרת לא למי שאת באמת רוצה. את כבר שם,
עומדת על שלך. את כבר שם, מוקפת ביטחון. את כבר שם, אוהבת את
עצמך, שלמה עם עצמך. את שם, עושה ועושה ועושה....
בדימיונך, הדימיון הוא המציאות. בגלל זה, יקירתי, את נופלת.
מה אם, מה אם, מה אם...

הם מולך.
יושבים, עומדים, חולפים. מסתכלים לך בעיניים, מנסים לחדור
לבפנים.
הם רוצים שתספרי להם מה זה. הם רוצים שתספרי להם מה קרה. למה
את שונה. למה את פתאום אחרת. הם מדברים ומדברים. זה קרה גם
להם. תקשיבי. הם לא מצאו את עצמם. הם הרגישו אבודים. הם עברו
בדיוק את מה שאת עוברת. בדיוק. זה יעבור. תקשיבי. הם רוצים
לעזור לך. בדיוק.
ואת יודעת - הם רוצים לעזור לעצמם. יפי נפש אגוצנטריים המנסים
להעמיד עצמם במקומך ולהתיימר להבין מה שאת עוברת, בלי שהם
מבינים מי את בכלל, (מי את בכלל?) וכל זה - על מנת להרגיש
סיפוק עצמי ועליונות אנושית רווית אלטרואיזם. כן, הם רוצים
לעזור. כולם רוצים לעזור. לעצמם.
אז את שרה לעצמך סרנדות.
מה אם, מה אם, מה אם...

זה כמו איזה גוש קטן, שמתחיל מסעו מהזרת, לא - מהקמיצה. את
חושבת שאת יודעת בדיוק לאן הוא הולך. הוא מתחיל לטייל, ואת לא
תופסת אותו. הוא כל הזמן זז (את עוד לא מבינה, זה את שמזיזה
אותו). אז את אומרת לעצמך, אחר כך. כן, אחר כך. הוא ממשיך.
לכתף. ומשם לחזה. ולמטה, למרכז הבטן. קצת חם לך. קצת נעים. אז
את אומרת, אחר כך. בינתיים הוא לא מזיק.

פעם, תהיתי האם זו נטייה טבעית של אנשים להכאיב לעצמם.
כשהבנתי שכן, תהיתי האם זו נטייה טבעית של אנשים לא להכיר
בזה.

ופתאום, את מלאה בזה. את מבינה שהגוש הותיר אלפי גרורות
שזורמים לך בדם (שכבר בוער) ושזה כבר לא אחד, זה כבר לא אחד.
את לא מצליחה לתפוס את זה. עכשיו את רוצה. פתאום, את רוצה.
ופתאום - את מבינה שפתאום זה בכלל לא פתאום.
את גם מבינה, שזה לא נטייה טבעית של אנשים לא להכיר בזה שהם
מכאיבים לעצמם.
זה שקר.
מה אם, מה אם, מה אם...

וכשאת מבינה שהיית צריכה לשאול מה אם לא, זה כבר אחרי הלא.
ואת מנסה למצוא בתוך כל זה משמעות, או משהו לקחת, או סיבה, או
משהו שיגרום לך להרגיש בסדר עם עצמך.
אם יש לך מזל, את לא מוצאת.
לכל היותר, את אומרת לעצמך - להבא, אני אשאל מה אם לא.
אבל שוב,
מה אם תשכחי לשאול מה אם לא...

מה אם, מה אם, מה אם...