לא אחת אני יושב מול המחשב ומתחבט כיצד להתחיל את הסיפור הבא.
תמיד דברים קטנים כמו התחלת סיפור או הענקת שם לסיפור מעסיקים
אותי יותר מאשר הכתיבה עצמה. לא שאינני נתקל בבעיות במהלך
הכתיבה, אבל כנראה התחלה של יצירה היא החלק הקשה ביותר עבורי.
השאר זה רק תיאור מחשבות וקישור בין כל החלקים של הרעיון עצמו.
בדרך כלל את הרעיון אני מקבל במהלך הכתיבה, למרות שזה נשמע
חריג, אינני מהטיפוסים שנוהג לשבת ולתכנן מה לכתוב. גם לחשוב
שעה על נושא אינני טורח, הכל מתחיל סתם ככה בכתיבה תמה שנהפכת
בסופו של דבר לסיפור. מה שמצחיק בכל זה שאף פעם אינני יודע איך
הוא יסתיים עד שהוא באמת מגיע לסופו. כמו כל כותב השואף
להצליח, משמע שאנשים יטרחו לקרוא את הסיפורים שלי, אני יודע
כמה חשובים השם והפתיחה. מכיוון שבמקום פרסום היצירה ישנן אלפי
יצירות, כל אחת ואחת היא עולם ומלואו, המייצגות מגוון רחב של
כותבים.  חשוב לי שדווקא יצירתי תיבחר על ידי הקורא, ומה הדבר
הראשון שנתקל בו הקורא? אם לא שם היצירה ותקציר קטן עליה. ולכן
על מנת שמישהו בכלל יגיע ליצירה חשוב ששמה יהיה אטרקטיבי,
וימשוך את העין. כמו למשל "דנה מקבלת בפעם הראשונה", מיד עולים
בראשו של הקורא שאלות, כגון "מה דנה מקבלת?". אצל גברים זה
בדרך כלל מתקשר אם משהו כחול ודוחף אותם להיכנס ולאמת את
החשדות שלהם, טוב, נו, לא אצל כולם. לעומת זאת אצל נשים המחשבה
הכמעט טבעית מיוחסת למחזור החודשי.  אצל מרבית מבני הנוער
שההורמונים מפעפעים בגופם, וכל עוד יש להם עכבר ביד והפיתרון
לשאלה הוא במרחק לחיצה, הם לא יפספסו את ההזדמנות לראות האם הם
צדקו או טעו בהערכתם לגבי הסיפור. בדרך כלל אם הם יגלו שהם
טעו, מקום גילוי הטעות יכול להיות קריטי לגבי סיום הקריאה של
היצירה. אם זה יהיה איפשהו באמצע הסיפור או לקראת הסוף, יש
הסתברות טובה שהקורא יגיד לעצמו, "אוקי, זה לא מה שחשבתי אבל
אם כבר קראתי עד לכאן וזה אפילו היה מעט מעניין אז אמשיך הלאה,
מקסימום לא אגיב ליצירה ואעבור ליצירה אחרת". בכך הכותב הרוויח
לפחות ביודעו שמישהו טרח להיכנס ליצירה, והיא קיבלה חשיפה
כלשהי. וזה מביא אותי לנושא השני שהוא התחלת הסיפור. כפי
שאמרתי, ברגע שהקורא נכנס ליצירה כל שעל הכותב לעשות זה לדאוג
להביאו ל"נקודת האין חזרה" ביצירה, נקודה שבה יגלה (במקרה
הגרוע) הקורא שהנושא איננו מה שהוא חשב. לדוגמה "איך דנה מקבלת
פרוסת עוגה משמעון בפעם הראשונה", אבל יגיד לעצמו "קראתי כבר
עד לכאן אז אסיים את היצירה עד סופה".
כמובן שאם הנושא היה למשל "איך דנה מקבלת מחזור בפעם הראשונה
או דברים יותר גסים מזה" והקורא מגיע לכך באמצע הסיפור ואומר
לעצמו "כן, זה הנושא שחשבתי ו/או שמעניין אותי, מה קורה
הלאה?", אז אין על הכותב לדאוג, הקורא יגיע לסוף הסיפור ואם
הוא אף היה מאוד מעניין תהיה תגובה בהתאם. אין פה נוסחה של מאה
אחוזים בכל מקרה, יכול להיות שנושא העוגה משמעון יעניין חלק
מהאנשים בעוד שהנושא השני ישעמם וזה כבר קשור לדרך הכתיבה
והכישרון האינדיבידואלי של כל כותב וכותב. כמוכן תמיד יכול
להיות שקורא יעזוב באמצע הקריאה בגלל כל סיבה שבעולם, ואם הוא
יחזור או לא על כך לכותב אין כל שליטה. זאת כל התורה על רגל
אחת. בשלב זה אתם בטח אומרים לעצמכם,"למה על הכותב להסתפק
בבינוניות בכך שהוא מנסה להביא את הקורא בדרכים לא דרכים
לנקודת האין חזרה בקריאה?" והתשובה היא שאם כל הכותבים היו
מצויינים, סוחפים ומלאי כריזמה, (או בקיצור קרת-אתגרים קטנים),
לא היה כל צורך בסיפור הנ"ל. אבל מכיוון שאנו יודעים שאף אחד
לא נהיה לסופר ביום אחד, ובכל זאת כולם רוצים שמה שאנו מפרסמים
יקבל תגובות כלשהן ועל מנת לקבל תגובה צריך לפחות שיקראו את
הסיפור שלכם, וכדי למשוך את הקורא לקרוא צריך שם מעניין. אם שם
הסיפור משעמם מאוד, איש לא יקרא ולא תוכלו להתקדם ולהשתפר
ולהשתבח עם הזמן.

ובקשר לסוד של "דנה" (אם אתם שואלים) - "דנה" זוהי פרי יצירתי
שמקבלת בפעם הראשונה אותך הקורא/כותב בסודות אומנות הכתיבה.