ישבנו, דיברנו, צחקנו.
אחר כך היא ישבה שם, על הדשא, בהתה בירח, מהופנטת.
חיבקתי אותה. היא לא זזה. פשוט ישבה שם, בוהה בירח ובשמיים
ובלמעלה.
היא הייתה ממש חיוורת.
שאלתי אותה אם היא רוצה שאני אביא לה משהו, לאכול, לשתות...
היא לא ענתה. היא רק אמרה "איזה יופי".
אחרי כמה דקות היא אמרה "תראה, הנה אלוהים!" "חמודה, זה לא
אלוהים, זה ענן..." עניתי. "לא, לא, זה אלוהים!" התווכחה.
"אלוהים לא קיים", אמרתי בהבעה עצובה. "הוא קיים!".
"אני הולכת עכשיו". אמרה אחרי דקה. "לאן את הולכת?" שאלתי.
"לאור..." אמרה.
ואז שכבה שם
על הדשא
עם עיניים פקוחות
בוהה בשמיים
מהופנטת....