תמיד רציתי מצנם.. לא בדיוק בגלל מה שהוא עושה, רק בגלל השם
המשעשע שלו. יש לי בבית המון דברים עם שמות מצחיקים ומשעשעים
גם יחד. זה מן אוסף שהתחלתי לאסוף כשהייתי בכיתה ח', מצאתי
סרבל באמצע הרחוב וחשבתי שהמילה סרבל היא מאוד מצחיקה אז
החלטתי לקחת אותו לעצמי. מאז האוסף שלי רק גדל והתפתח. היום יש
לי אצטרובלים לרוב, וידאומט, בדלי סיגריות, ארגוניות, תרסיסים
נגד מקקים ואפילו גלגלת אחת, וזה רק חלק מהאוסף הענקי שלי. אבל
מצנם? מצנם אף פעם לא היה לי.. אהה.. וכל כך רציתי מצנם.

לפני שלושה שבועות, יומיים וארבעים דקות נסעתי לחנות מכשירי
חשמל. לקנות מצנם, כמובן. היו איתי 50 שקלים חדשים. חשבתי שזה
מספיק כסף בשביל מצנם, וחוץ מזה, לא היה לי יותר כסף, את הכל
בזבזתי על הפוזמקים החדשים שלי. הלכתי לי שמח ומאושר לחנות
מכשירי החשמל ובלבי, מחשבה אחת, מצנם מוזהב ומחייך. כשהגעתי
לשם התאהבתי בו ממבט ראשון. היה שם מצנם מדהים, כסוף עם פסים,
חמש דרגות השחמה שונות, לחצן עצירה לפעולת ההשחמה, מתאים
לפרוסות עבות במיוחד, עיצוב מודרני ואחריות לשנה שלמה. הוא
חייך אליי מהמדף וקרץ אליי. הסתכלתי על המחיר וכמעט התעלפתי..
54 שקלים חדשים. לא האמנתי.. הייתי כל כך קרוב.
ביקשתי מהמוכרת לשמור לי אותו ורצתי הביתה. המפתח שלי נפל בדרך
ולא מצאתי אותו. לא הצלחתי לפתוח את הדלת ולא היה לי מה לעשות
אז חזרתי לחנות, המצנם הזה היה חשוב לי מאוד. התחננתי בפני
המוכרת שתוותר לי על ארבעה שקלים אבל היא רק התחילה לבלבל לי
בשכל על תשלומים ומבצעים מיוחדים. הגעתי לכדי מסקנה שאני לא
אצליח בחיים לקנות את המצנם האהוב עליי. עזבתי אותה באמצע
הדיבור והלכתי להגיד לו שלום. הייתי מאוד עצוב מהעניין
וכשהגעתי למדף שבו הוא אמור היה לעמוד ראיתי מקום ריק. מישהו
לקח לי את המצנם! לא האמנתי למה שהעיניים שלי ראו.    

יצאתי מהחנות והתיישבתי על ספסל בצד. התנשמתי מאוד והרגשתי
נבגד. צעקתי. אני חושב שכל הרחוב שמע את הצעקה שלי, והשעה
הייתה 23:30 בלילה. אז החלטתי להתרחק מהמקום ההוא. לקחתי את
האוטו ונסעתי לשוק השחור. אולי שם אני אמצא לי מצנם כמו אהובי
שלי.
כשהגעתי לשם גיליתי שממש ליד השוק נמצאת חנות ענקית וחדישה של
מכשירי חשמל. נכנסתי לשם בעודי מחזיק את שטר חמישים השקלים שלי
ביד ולבי מקפץ לו באושר. לא נשארו בחנות הזאת מצנמים. החזרתי
את חמישים השקלים לארנקי ונסעתי לעיר אחרת, עברתי מחנות לחנות
וחיפשתי את המצנם שלי על המדפים. ואז גיליתי שהמצנם ההוא היה
מהדורה מוגבלת של חברה אחת שמייצרת אותו. נסעתי לחנות אחת של
החברה והנה הוא עמד שם. ממש כמו מקודם, מחייך אליי ונוצץ.
והמחיר שלו היה 70 שקלים חדשים. הלב שלי שוב קפץ, מה קורה פה?
איך עלה המחיר? ועכשיו הייתי בטוח שהמוכרת לא תוותר לי על 20
שקלים. עמדתי ובכיתי.

אחרי שנרגעתי נסעתי לבית זונות בקצה העיר. החלטתי שאני אהיה
ג'יגולו ליום אחד, זה לא עבד לי, הרווחתי שני שקלים באותו
לילה. זה כל מה שהיא הסכימה לשלם לי. בסדר, אני אחיה, המשכתי
לעבוד בתור ג'יגולו וגרתי בבית הזונות. אחרי חצי שנה של עבודה
מתישה (ומהנה) השגתי לי עשרים שקלים חדשים. הודעתי באושר
למנהלת שאני מתפטר, נראה לי שגם היא הייתה מאושרת מהעניין,
ורצתי לחנות מכשירי החשמל.
מסתבר ששוב נגמרו המצנמים. כנראה שזה היה מצנם מבוקש. החלטתי
לוותר על כל הרעיון לקנות מצנם ויצאתי לטייל מחוץ לחנות. להיות
קצת עם עצמי. להירגע. ומה מצאתי מחוץ לחנות? חדיש ומחודש הוא
עמד שם, מחכה רק לי, מצנם מדהים שקרץ אליי. בטח מישהו הפיל
אותו כשהוא יצא מהחנות! לקחתי אותו וחזרתי הביתה.
ואז נזכרתי... הפלתי את המפתחות לפני חצי שנה ולא היה לי איך
להיכנס לבית. לא היה לי בית, אבל לפחות היה לי מצנם.