השעון מעל דלת חדר המתים הראה את השעה שתיים אחר חצות בזמן
שהגענו לשם. את המפתח לחדר החביא קודמנו בתפקיד בתוך הארון של
צינור הכיבוי ובחושך ששרר שם היה קשה למצוא אותו. לכשפתחתי את
הדלת, ראיתי לראשונה חדר מתים אמיתי ולא בטלויזיה. בינתיים
הגיעו החובשים עם הגופה, אותה היה עלי לקבל לחדר המתים (מיותר
לציין שזו היתה הגופה הראשונה שראיתי בחיי).
מכיוון שעוד לא הייתי בקיא ברזי מקצוע רשם הגופות, קיבלתי
הדרכה מפורטת מהחובשים איך ולמה מכניסים גופה אל תוך המקרר עם
הרגליים קדימה. הרי אם נכניס אותה הפוך, עלולות הידיים להיתקע
בדפנות המקרר בזמן הוצאת הגופה, ואנו מאוד לא רצינו שזה יקרה,
כי במצב כזה אחד מאיתנו יאלץ להיכנס עם גופה לתוך המקרר.
בקיצור, הכנסנו את הגופה למקרר, שאז כבר התגלתה כגבר רוסי
בשנות השבעים לחייו (מותו?) שמת ממחלה או סתם, וחוץ ממקרה של
יד שהחליטה בדיוק אז לבצבץ מבעד לסדינים ולהפריע, הכל הלך חלק.
הגבר המת עדיין מת ושום רוחות לא באו להתנקם.
סיימנו את רישום הגופה וחזרנו למועדון, שהיה בדיוק ממול לכניסה
לביה"ח.

עוד באותו בוקר היתה לי הרגשה שיום מוזר הולך לעבור עלי. כבר
מהיציאה מבית הורי עצרתי לטרמפיסט כהה עור, שהתגלה כניגרי,
שליווה אותי בנסיעה עד למחלף גהה. תוך שיחה למדתי על קשיי
התאקלמותו של עובד זר לא חוקי בארצינו הנהדרת(!), על
איכויותיו ככדורגלן ובעיקר על שירה. הוא גם הדגים את יכולתו
בשירה אפריקאית שורשית ובתיפוף על הברך. נפרדתי ממנו בלחיצת יד
חמה והמשכתי לדרכי. עד ב"ש, חוץ מטיפוס מוזר נוסף שלקחתי
בדרכי, לא נרשמו ארועים מיוחדים.

אחרי ארוחת ערב גדולה, אליה הוזמנו חמישה אנשים אבל הגיעו
חמישה עשר, הורדתי כמה ראשים, גלגלתי כמה ג'וינטים, שתיתי שני
בלואוג'ובס וקפירינייה, ויצאתי לכיוון המועדון המצליח "JOY"
הממוקם בלב אוניברסיטת בן-גוריון.
הלכתי לשם עם גל ומושון, ושם היינו אמורים להתאחד מחדש עם שי,
שעבד שם על הבר. באותו רגע עוד לא ידעתי ש"הארוע של היום" עוד
לפני...

זמן קצר לפני השעה שתיים אחר חצות, אחרי עוד קצת בירה ועוד ראש
אחד, התקרב אלי מושון ובפיו הודעה. אנחנו הולכים לחדר המתים
בסורוקה!

נו טוב, כמובן שאי אפשר לסרב להצעה שכזאת, אז עזבתי הכל
והצטרפתי אליו לכיוון ביה"ח. כשהגענו לביה"ח, כבר חיכה לנו
האמבולנס עם הגופה ובתוכו שני החובשים שעוד מעט יסבירו לנו מה
בעצם אנחנו עושים שם. ניגשנו אליהם, הצגנו עצמנו, אמרנו שלום,
והם ליוו אותנו אל דלת חדר המתים, מעליה היה תלוי השעון.

כמה שעות לאחר מכן, אחרי שהסתיימה המסיבה וסיימנו לאכול
בנאפיס, הלכתי לישון. הציפורים צייצו בחוץ ואני ראיתי צבעים.
סגול עם ירוק שמתערבל ומופיע אדום. ותולעים. הרבה תולעים
שזוחלות על פני הצבע. וצבעם משתנה מסגול לירוק ואז לאדום. ושוב
צבעים. ושוב תולעים. וצבעם. ותולעים. וצב...    ונרדמתי.
ולא חלמתי על גופות. ולא חלמתי על תולעים, או גברים זקנים
ממוצא רוסי, או שום דבר בעצם. נאדא. גורנישט. כלום.