בשנייה שבה דקה נתחלפה ושעה הפכה עגולה, אני נפלתי והתחלתי
צונחת אל קרקע מוכרת, אדמה אפורה טרושה. ובקרקע עשרות בורות
עמוקים הגובלים בליבה,בורות געגוע שלמדתי לחפור כשלעצמי לא
ידעתי כיצד לעזור. ובהתקרבי מדי אל אחד הבורות, נפלה אבן
וחרישית נדרדרה עמוק עד שלבסוף נגעה בליבת הפלנטה.
והליבה רכה ולוהטת ומוקפת מעטה דק של מתכת.
ובין בור לבור סלעים עומדים, קדקודם אל השמיים והם אינם נעים
מילימטר. וחלקם כבר עטופים ירוקת וחזזית, וחלקם נראה כאילו
נוצרו זה עתה. ושם בין סלע לבור, התיישבתי לי, התחלתי לספור
ענני כבשים צמריים נעים מערבה. |
