לא היה לי משהו יותר טוב לעשות אז באתי לכאן.
מסיבת ריקודים רועשת בבית של ידידה שלי,שירה.
זה לא שלא הכרתי שם אף אחד. רוב האנשים היו מכרים שלי.
אבל באתי כדי לראות אותו- והוא לא הגיע.

מוסיקה רועשת מסביבי ועל ספה לבנה ליד החלון אני יושבת וקוראת
בעיון רב, את קטלוג 2003 של "איקיאה". חושבת לעצמי מי ירצה
שטיח פרוותיי וירוק לסלון.
בחנתי היטב את הקטלוג כולל האותיות הקטנות בשולי הדף.
("מוצרי איקיאה מיוצרים באיכות גבוהה ומחומרים איכותיים, אך
כל נזק הנגרם לריהוט לאחר קנייתו אינו על אחריות הלקוח
בלבד.")
בחנתי אפילו את כל הבגדים ששאר הבנות לבשו.
ואת הנעליים של הבנים
(ידעתם שיש חיקוי ממש טוב לנעליי נייק-  נעליי מייק? שדרך אגב
הלוגו שלהם זהה ל"וי" ההוא של נייק...)
בחנתי את כל קלטות הוידיאו שהיו על המדף לידיי...
(בפליאה רבה התבוננתי בעטיפת הסרט "ילדות הפלא הפרועות"
שמקריאת שמו של הסרט בור יכול להסיק שזהו סרט תמים של
דיסני...)
מנתי לפחות אלף מקומות שהייתי רוצה להיות בהם ברגע זה.
(קבר לח בעומקי האדמה לא היה חלק מאלף הקטגוריות, למי שתהה...)


ואז זה קרה...
המוסיקה נפסקה והאורות כבו בבת אחת.
ברקע שמענו את מוסיקת הרקע של "תיקים באפלה".
כולם נכנסו ללחץ נוראי והתחילו להשתולל.
"אל דאגה." אמרה שירה ונר שבת דלוק היה בידה. "אני יוצאת לבדוק
את הארון חשמל...בטח עוד הפסקת חשמל טיפשית... חברת חשמל
הזו..." היא יצאה ואחרייה יצא החבר שלה.
אני היחידה שידעתי מה פירוש ה"הפסקת חשמל" הזו.
באו לקחת אותי סוף- סוף הבייתה, בתוך דקות ספורות אני אלך חזרה
הבייתה מכדור הארץ הארור הזה! כל כך חם כאן.
שאר החבר'ה נרגעו והתרגלו לחשכה ולמוסיקה המעצבנת וישבו ודיברו
בלחש.
שירה וחבר שלה לא חזרו עדיין.
ואז אור גדול ולבן פרץ דרך חלון המרפסת מהחללית יצא אהובי
הנצחי- הארי פוטר.
ידעתי שהוא יגיע למסיבה בסופו של דבר.
והמוסיקה של תיקים באפלה נפסקה והארי פתח את פיו ואמר:
"אני מקדיש את השיר הבא לאהובתי, מורן." אמר והצביע עליי. כל
העיניים המבוהלות הופנו אליי וקיוותי שהתסרוקת שלי לא
התבלגנה.
הבחור עם נעליי המייק התעלף על חברה שלו.
"אני מקדיש לך את השיר...הזה..." אמר הארי והשמיע מוסיקה
בשנייה הראשונה הבחנתי שזה...לא!!! ללאא!! זה... זה... זה...
אייל גולן! מה עשיתי שזה מגיע לי!
הערסים ריקדו בקצב ואמרו שסוף סוף מביאים מוסיקה טובה.
"אם תרצי לדבר מחר אני חוזר אל הפינה החמה שבלבך..." שר הזמר
וכל האנשים במסיבה (חוץ מהערסים) התחילו להתעוות- תופעת לוואי
של אנשים שלא רגילים למוסיקה כזו.
ואז השיא הגיע...
"יפה שלי! את כל מילות האהבה אקשור בסרט..." שר אייל גולן.
"תרביצו לה!!!" צרחה החברה של זה עם המייק.
רצתי בכל כוחי וצרחתי "זה הארי! זה הארי פוטר! אני לא רוצה!
הצילו...אה...."
הארי הכין את החללית האלקטרו- מגנטית סופר, סופר, סופר
אטרקטיבית וצעק:
"מורן!! תיכנסי לפה!!"
"מה אתה חושב שאני אעשה, מטומטם?! " צרחתי עליו.
וברגע של חולשה הבטחנו זה לזו שאם זה ייגמר נעשה את זה יפה.
הרגליים שלי כאבו נורא ,כל החברה התקרבו ממש קרוב אליי ובחורה
אחת שעובדת בפיצרייה השכונתית ממש נגעה בגב שלי וניסתה למשוך
אותי אליה.
"עצרו מיד כוס אמ...אמ...אמ...אמק!" צעק פתאום קול מאחורי.
כל ההמולה נעצרה ומאחוריי עמד הערס המפחיד והגדול ביותר שאני
מכירה.
"למה אלימות, חבר'ה?" אמר הערס. שהפעם ממש ממש אהבתי אותו.
"המ...המ...המ... סליחה...אתה צודק..." אמרה ההיא מהפיצה.
"בוזגלו...בוזגלו!! בוזגלו בוא רגע...כוס...בוא כבר, מג'נון!"
צרח הערס עם המבטא המזרחי שלו. שעכשיו משום מה, כל כך אהבתי.
"כן...כן מושיקו..." בא ערס נמוך עם גופייה כתומה שרשר מוזהב
עם תליון זהב ענקי וציפורן זרת מגודלת היטב.
"לך ת'בקש מהאשכנזי בחללית היי-טק, שישים ליאור נרקיס! תעשה
טובה." ביקש מושיקו וירק על הרצפה.
זו הייתה ההזדמנות הטובה ביותר לעלות לחללית.
"שים לו ליאור נרקיס..." לחשתי לפוטר. "זה הקצת שאני יכולה
לעשות בשבילו..."
אמרתי ולא האמנתי שאני אסירת תודה למישהו שכל כך עיצבן, הגעיל
והציק לי בעבר.


לא היה לי משהו יותר טוב לעשות אז באתי לשם.
וזה לא שלא הכרתי שם אף אחד, זה פשוט רציתי לחזור הבייתה.