מעורפל מחשבה, בצעדים מטורפים ומסוממים הילכתי כמוכה ירח
ברחובות העיר האפלים של חשכת הליל. כתמי צבע הכתימו בסכמטיות
כל קווי דיוק מבליטים של אנשים ובתים. ראשי הסתחרר כקרוסלה
חסרת מעצורים, השגחתי במעט מכוחותי לשמור שלא אפול על הקרקע
המטונפת.
שיכור. דמי רווי יין ואלכוהול, עזבתי את הבאר של ג'ס. הולך
מנודנד בצעדים לא יציבים, וראייה מטושטשת, מחפש אחר שמץ של
אמת.
"אני מאבד את זה", חזרתי ושיננתי לעצמי נימרצות כאשר חושך
מוחלט כחשכת מצריים נפל על העולם כולו, ורוחי נדמה לעיתה,
שוקעת במהרה כשמש חורפית, מפנה מקומה לשיתוק חושים, הרגשתי איך
גופי נחבט ברצפה ברגעי האחרונים בעולם השקר.
-"שפיות!!", נפשי זעקה, "היכן את לעזאזל?".
בחולצת סריג אדמדמה וגסה, ומעיל ערב כרסתני ורחב עזבתי את ביתי
לקראת השקיעה. זה כבר זמן מה שנפשי נודדת בין מציאות ודמיון,
בין אמת לשקר, זה כבר זמן מה שנגלה לי האמת על העולם הזה,
לעזאזל, לא יכולתי לחיות עוד במסכת שקרים אחת על גבי השנייה,
כל יום ויום, כל שנייה החולפת, כל תזוזת מחוג השעון, איני יכול
לחשוב כמה שפלים הם האנשים כולם, כמה מגוחכים הם בחזותם
הגרוטסקית, כמה בורים וחסרי הבנה הם.
חיים את חייהם הפשוטים, יוצאים על בוקר מביתם בשקר, וחוזרים
בתוספת עוד שקרים מספר, והכל בשלווה, בלי להרגיש, הכל מפעת
הטמטום.
"עוד אחד שחושב שהוא מישהו מיוחד", צץ קול משום מקום, בתחילה
לא שמתי את דעתי עליו והמשכתי בדרכי החופפת בנייני משרדים
גבוהי קומה, וחניות אביזרים ומתנות אשר ניצבו אחת אל מול
השנייה, כשערי השאול.
מפעת הקור נתצמרו ידי ופני וצרבו אימה, נזכרתי כי בעוזבי את
דירתי שכחתי מספר אבזרי לבוש חיוניים ליום קר רוח שכזה, האויר
היה מקפיא עצמות, וריאותי התכווצתו לכגודלו של תפוח.
"טיפשה", חשבתי לעצמי בעודי חולף על פני חלון ראוותה של חנות
מלבושי נשים יוקרתית פחות או יותר, "טיפשה את אדריאן על כי
אינך מבינה".
וכך באמת חשבתי לאחר הויכוח, לאחר אותו עימות שבגללו נפרדנו,
ולטובה, אספתי מזודותי, והשארתי את דירתה לבעליה בלבד.
-"אתה טיפש", חזר אותו קול מלאכותי ומתכתי, הפעם שמתי את ליבי
לדבר משום שנכנס חזק ונצרב עמוק בתודעה.
-"מה אתה רוצה?", שאלתי בכעס מאיים.
-"אתה חושב שאתה מבין", הדהד הקול, "אתה חושב שפתאום כל האנשים
מגוחכים ורק אתה יודע את האמת המוחלטת, אתה לא יכול לסבול את
זה, נכון?, משווה לאנשים סטיריוטיפים, בורר אותם על פי
רעיונותיהם וגישותיהם הכביכול "נחותות", כלפי העולם, ובכן, אתה
פה הנחות".
-"לך להזדיין", פטרתי את עצמי מויכוח ממושך, "מה אתה יודע?".
"אני הוא אתה האמיתי", אמר הקול ונדם לזמן מה ממושך.
התעטפתי בתוך עצמי, מנסה בכוח לחמם ולהתיך את שרירי הקפואים,
רוחי התעודדה כשם שראתה את שלט הניאון הזוהר והמפותל -
"הבאר של ג'ס", ידיד משכבר הימים, ימי האוניברסיטה הצעירים
מעוררי זכרונות נועם ולבב, מעלי חיוך בימים אפרוריים וקודרים.
כזה היה ג'ס, אדם תמהוני במקצת, איש שיחה גרוע ממנו לא תמצא
בעולם, אך הוא מבין, הוא האדם היחיד שמבין משום שתיקתו, על כן
מלא הערכתי קיבל הבחור, זה כבר שנים רבות שרוחי פוקדת את
מסבאתו בימיה העגמומים, והוא, ג'ס, פתוח ומקשיב, מושיט להשג
ידי עוד כוס שיכר, ואחריה אחת נוספת, התרופה הטובה ביותר, כך
נהג לאמר, ואני אישרתי את דבריו ולגמתי עד אשר הכוהל השקוף
הציף וזרם בדמי כנהר געש, מפיג כעס, פחדים ועצבות, ממתיק את
גלוגלת החיים המרה.
נכנסתי פנימה. ניחוחות מגרים של בירה לוהטת מחבית פתחו במחול
שיכרון חושים וגררו את רגלי לעבר הדלפק, כאשר ראשי מרחף באויר,
וחוטם אפי בשמיים, נמשך למשקה השטני כבעל כורחו, מותרות מגן
עדן, כך אמר לעצמו, ושיבח את תענוגותיו האסורים של האדם סמל
לאובדן התמימות.
"מה חדש?", פניתי מחוייך בנימה ידידותית אל ג'סטין, אדם בשנות
השלושים המוקדמות, לחייו סמוקות, פניו עגולות ומשרות נינוחות
ושלווה.
אפיו קצר כחוטמו של זוטון קטן קומה. שערו שחרחר וקצוץ, אוזניו
גדולות כמעה, מרחיבות בחוסר חן את פרצופו הילדותי.
-"חיים, אתה יודע איך זה אוגוסט?, אני לא צריך לספר לך", אמר
האיש בקול איטי ובתיזמור חובבני, חסר מקצב והרמון.
-"מה שלום קרן?", פניתי אליו מבסס את מקומי באחד משרפרפי
הביסטרו שניצבו לצד הדלפק המפלצתי, שצינורות ברזי היין בלטו
מכרכובו כקרניים על ראשו של שור זועם.
-"היא בסדר, אמא שלה קצת חולה".
-"שתהיה בריאה", אמרתי ושיפשתי בידי, "עכשיו, מה עם איזה
מרטיני  טוב, נתחיל את הערב, אה?".
-"שוב פעם בעיות עם המין הנשי?", שאל ג'סטין בעודו משפשף כוס
זכוכית במטלית מוכתמת מעט, ומוזג אל תוכה משקה זכוכית שקוף
מבקבוק שחמחם עטור ציורי נוף אקזוטים, ומקשט כוס המרטיני
הפעורה כתהום מתקצר כלפי מטה,  בחותם פרי הזית, "הנה", אמר,
"בבקשה", והגיש לי את הכוס רוויית המשקה.
הנהנתי בראשי כאות הסכמה, וליקקתי בלשוני את שפתותי כסימן
התאווה לחמדנותו של האדם לדברי מזון ומשקה הנפלאים בטעמם.
בעודי לוגם אל חיכי את המשקה, נותן לגרוני היבש להתקלח במימי
השיגעון והטירוף, הבטתי מסביבי לשמה אספסוף האנשים ששהה
במקום.
המסבאה הייתה קטנת מידות, מטרים ספורים לאורכה, ואותו מספר
לרוחבה, קירות המסבאה משרים אווירה אינטימית על הסובבים בצבעי
גזע העץ, ובתמונות חסרות משמעות אך משרות חמימות. שני שולחנות
עגולים בעלי זוג כיסאות כל אחד ניצבו בפינת החדר אל מול תמונת
פרארי שחורה ופראית. זוג מנורות קיר מהומהמות ניצבו בפינותיה
האלכסוניות של תקרת החדר, ומנורה יחידה מעל ארון המשקאות
והדלפק. חשוך מעט היה באזור, אך לא אפל, כי אם מזמין ומעודד.
זוג אנשים ישב בשולחן הקיצוני יותר, ולידם ישב אדם בודד בשולחן
לבד, לגם כוס אחר כוס מבקבוק ויסקי זול, והתבונן באשמה באנשים
היושבים למולו, צוחקים ונהנים.
לצידי ישב אדם נוסף שהתבונן ללא ערף בשלל הבקבוקים מיינות
הפורטו ועד לטקילה המשכרת והרום הנכסף, מתבונן בכל אחד מהם,
מנחש מה טבעו?, מה שמו?, בוהה לאויר כאטום מחשבה חברתית.
גמרתי בדעתי לא לדכא עצמי בארבעת האנשים המטופשים הללו, וחזרתי
אל ידידי המוזג בעל קור הרוח הניצחי.
-"ובכן?", שאלתי וטיפטפתי את טיפות הג'ין האחרונות לגרוני
החמדן, "מה דעתך על עוד אחד?".
הוא הרים מירכתי הדלפק את בקבוק הקטיפה, ובתנועה סיבובית הסיר
את סוגרו ומזג בתנועות עולות ואנכיות את השטן בהתגלמותו אל תוך
הכוס המשומשת שהצבתי למולו. "רק התחלנו", הכריז בקול משכנע
ומזמין.