בעיניים עצומות,על שמשת חלון האוטובוס,
אצבעות ידינו נוגעות.
המגע קר כמגע
זכוכית שקופה.
ברם, בחושך מבטי זהו מגעך.
שעה ארוכה כך,
מגע ידינו ומבטך הנוגה.
אתמול בשלוש לפנות בוקר
עדיין בכיתי על הספה,
כשעיניי נעוצות בנקודה לא ברורה
בעתיד, בעבר, בתיקרה.
לו ניתן היה, הייתי נוסע רחוק.
למקום בו שמשות האוטובוס חמות קצת יותר
ועיניים עצומות אינן סימן שצריך לוותר.
שהייתי צריך לוותר. עלי.
שנים. שנים. להעמיד פנים.
ורק עתה לא לעמוד בחוסר הזה במגע.
לשחק בלעצום עיניים
בלכבות את האור.
לסגור את הדלת ולסובב פעמיים בחור המנעול.
כל כך קל לעשות, אך כך גם כואב.
משחקי המחבואים הם סך הכל פונקציה
של מי שאתה
אוהב.
אני עדיין תוהה, תועה בדרך.
מודד חליפות מאחורי
הדלת.
פשוט שתדעו, אם מישהו כבר שואל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.