לזהר, שלימדה אותי שלפעמים קל יותר בשניים, ועזרה לי לסיים:

יש אנשים מדהימים. יש קיצים מדהימים. יש חורפים שאתה פשוט לא
רוצה שיגמרו. אבל גם הדברים הכי מדהימים, כמו כל דבר אחר
בחיים, נגמרים. מספיק ודי. "מיצינו," הם לוחשים לך, כשאתה רוצה
פשוט להתיישב ולבכות. וכמה שהתקופה היתה יותר מדהימה, ככה
התקופה שתבוא אחריה תהיה יותר איומה. זה נורא, אני יודעת. אבל
זו דרכו של עולם.

אז אתה יושב ובוכה, ואז קם והולך, ולאט לאט אתה מתחיל לשכוח את
התקופה ה"כל כך" מדהימה שהייתה לך. ולפעמים באות תקופות טובות
גם אחריה, אבל גם הן עוברות, וכך או כך אתה שוכח. תמיד.  
ולפעמים, מתוך אי-מודעות, אתה נזכר בקטעים ממנה, ואומר "איך
היא עברה לי כל כך מהר?" ואתה יודע שיכול להיות שהיא תחזור
מתישהו, ואתה שוב תהיה שמח, מאושר. ושוב תוכל לצחוק.

אבל בינתיים? בינתיים מי אתה בכלל? אתה סתם ילד-סתיו שמקשיב
לעלים נופלים. סתם ילד-סתיו שמתגעגע.
אתה מתמכר טוטאלית להרגשה של הכל-יהיה-בסדר-מחר. אתה יודע שזה
יותר בריא מלשבת ולבכות על אתמול. אתה חכם יותר מהם, אתה זוכר.
חלקית, כמובן. אף אחד לא זוכר את הכל.
פעם היית  יושב איתי בערבים. היינו יושבים על הגדר של הגן הקטן
ההוא, ואתה היית מסתכל עליי ומדבר... היית הגאון שלי. היית
יושב ומסביר לי כל מיני תיאוריות בקשר לכל מיני דברים.  וגם אם
לא הייתי מבינה, הייתי מתווכחת איתך. ולו רק בגלל שזה היה כיף
כל כך. אתה כל כך חמוד כשאתה מנסה להסביר דברים.
היית יושב איתי בחורפים מול הטלוויזיה, מחבק אותי במין חצי
חיבוק. היינו רואים ביחד סרטים שאבא שלך שלח לך מאמריקה.
אמריקה הגדולה. שנאת אותה. היא לקחה לך את האבא. והיית שותה את
השוקו של אמריקה, וצוחק כי הסרטים היו כל כך מטומטמים. אהבת
סרטים אחרים, אבל אבא שלך הרי לא ידע את זה. ואיך הוא יכול היה
לדעת בעצם?  
ולפעמים היינו יושבים ומדברים על זה שכשתהיה גדול, תהיה מדען
טילים ותהרוס את אמריקה, אבל רק את הצפונית, ואז נוכל כולנו
לחיות בשלווה, כי בעצם תפול המעצמה הכי גדולה שיש, בכל
התחומים. אולי חוץ מאיכות החיים."ואחר כך נלך לגור בשוויץ
ונעשה סקי כל בוקר בהרים", היית אומר לי, אבל רק בשביל להצחיק.

והתלוננת על זה שכולם שומעים, אבל אף אחד לא מקשיב. ואני צחקתי
ואמרתי לך שזה אותו דבר.
אהבת אותי, אבל כמו שאוהבים אחות, לא חברה, ואני שמחתי, כי זה
היית אתה. לא רציתי שנהרוס את מה שיש לנו, אבל, כמו תמיד, בסוף
זה בא.

היתה לך חולשה אחת עיקרית, הנטיה להתמכר לדברים. כמו לאיזה
משהו טוטאלי, שמתקיף לך פתאום את כל החושים. זה התחיל עם
"תיאוריית אמריקה" שלך, כשהיינו קטנים. אחר כך זו היתה גלי,
הבת של השכנים; יום אחד באת הביתה מחייך וסיפרת לי על זה
ששכבתם, ואני בכיתי אחרי שהלכת, כי כשאתה מספר את זה, אפשר ממש
לגעת לך בנשמה. זה כובש אותך לגמרי, משהו טוטאלי כזה, שאין לך
סיכוי עליו.
אחרי זה התחלת להתרחק ממני.

השמות היו מתחלפים מדי פעם; בנות מהכיתה, מהצופים, כאלה שהכרתי
וכאלה שלא, בעיקר כאלה שלא רציתי להכיר. וסיפרת לי עליהן, תמיד
עם אותו משהו טוטאלי כובש, שסחף את נשמתך איתו. כן, זה כאב. כל
כך כאב. לאט לאט זה הרס אותי. כמו התולעים האלה, שאוכלות את
האנשים מבפנוכו. אבל לא הייתה לי ברירה, המשכתי להקשיב.
אפשר לומר שהתמכרתי קצת לטוטאליות הזו שאחזה בך. אפשר לומר
שהתמכרתי לך. נתתי לעצמי להתענות מולך, למול האור הקורן מפניך.
דאגתי להסתיר ממך את מה שהרגשתי באמת, שלא תרחם עליי ותפסיק
לספר. שלא תמנע ממני את הסם שלי. שלא תמנע ממני אותך.

ואהבתי אותך. אהבתי כל כך עד שלא נותרה לי נשימה. הסתכלתי בך
בעיניים בורקות, כשסיפרת לי על החברה החדשה שלך, מהופנטת
לסיפור שלך. לכאב שלי. הבנתי פתאום למה התכוונת אז, כשאמרת
שאנשים שומעים, אבל לא מקשיבים. איבדתי אותך לגמרי בין המילים.
רציתי שאף פעם לא תפסיק.
הפכת להיות המשהו הטוטאלי שלי. קמתי איתך בבוקר, הלכתי איתך
ללימודים, אכלתי איתך אחרי בית ספר, לקחתי אותך לחברים. והכל
במוחי.

אני הייתי איתך ואתה היית איתן. אני הייתי היומן שלך. מקלט
לנפשך הסוערת, וכמה ייחלתי להיות הסופה שתסעיר את ליבך, במקום
להיות זו המשככת אותה.
אבל אתה הלכת והתרחקת, משאיר אותי תקועה בקריז עצבני מאחור.
היית צורך שלי, ויום אחר פשוט נסעת אל מעבר לגבעות הירוקות בלי
שום כוונה לחזור. הקלות הבלתי נסבלת בה קמת והלכת, זרקה אותי
בעוצמה בל תשוער על הקרקע הקשוחה של החיים. לא האמנתי שהייתי
כל כך שולית בחייך. החיים איבדו משמעות, דהו. רציתי למות.
הסכין כבר ליטפה לי בעדינות את הורידים, והדופק התרפק מצידו על
הסכין. באמת ובתמים האמנתי שבלעדייך אין לי סיבה לחיות.

יומיים אחר כך, התעוררתי בבית חולים עם תחבושות על הפרקים. רק
כשיצאתי משם התחלתי להבין. הצבעים חזרו להיות ממשיים. התחלתי
מחדש לחיות בשביל עצמי. כאילו יחד עם הדם יצאת לי מהורידים.
פתאום פשוט הבנתי שזה בסך הכל היה עניין של זכות ראשונים. אני
הייתי שם קודם. כל הערבים האלה על הגדר, ובסלון עם הסרטים
המטופשים וכל התוכניות על העתיד. והן, באו ולקחו אותך מוכן.
אחרי כל מה שאני השקעתי, למה להן נתת את ליבך? עם ההבנה בא
השינוי, הפכתי להיות המשהו הטוטאלי של עצמי. וכך תם תהליך
הגמילה שלי, בהנף סכין אחת.