השמש עמדה במרכז השמיים, הציפורים כבר לא צייצו.
ריח מוזר עמד באוויר, ריח של פחד.
האיש טיפס לקצה ההר, לא כדי להסתכל על הנוף, לא, הוא ראה אותו
מספיק בחייו. הוא רצה לראות אותו הפעם מקרוב מאוד. לו כבר נמאס
מהחיים. הוא לא היה כמו שאר הפחדנים שאמרו שאם הם ירצו הם
יתאבדו, לא, הוא כבר הבין שאת זה הוא החליט לעשות מזמן.
החיים נמאסו עליו, הוא לא רוצה יותר לחיות אותם ולא בגלל שהם
היו רעים כלפיו! החיים היו טובים אליו, יותר מדיי טובים. הוא
רוצה שדברים גם יתפקששו לו...אבל תמיד הכל הלך לו יותר טוב ממה
שהוא ציפה.
למשל, כשהוא הציל ילדה קטנה בכביש שמכונית עמדה לדרוס אותה,
הוא חשב איזה מעניין זה יהיה אם הוא יקפוץ ויציל את הילדה
וימות במקומה...אבל זה לא קרה. הוא כן קפץ...המכונית כן עברה,
הילדה כן ניצלה אבל כל מה שקרה זה שהוא רק שבר רגל כי המכונית
פגעה לו רק ברגל במהלך הקפיצה.
הוא רצה קצת אקשן בחיים...מה הוא כבר ביקש? שיהיו לו חיים
טובים וגם פאשלות פה ושם, אבל לא, החיים חייבים להיות מושלמים.
למה הוא לא יכול קצת לקבל אסון פה אסון שם?
הוא תרם לכל המוסדות שהוא מכיר בעולם ולא נגמר לו הכסף, הוא
התעסק במאגיה שחורה בתקווה שאלוהים ייקח אותו מהר, אבל גם זה
לא קרה.
אז הוא החליט שלטפס את ההר זה יהיה הדבר הכי חכם לעשות. להשאיר
הכל בלי ירושה, שכולם יריבו עליה. ואולי אפילו יהיו מאפיות
משפחתיות שיוכלו לריב על הירושה שלו ויהיה קצת אקשן במשפחה
הזאת.
הוא כבר היה בחצי ההר... להר הייתה עליה חדה וקשה. הוא לא חשב
שזה יהיה כל כך קשה- לעשות את זה בגילו. הרי הוא לא זקן! הוא
רק בן 67, הוא צעיר ותמיד היה צעיר בנפשו. תמיד כולם אמרו לו
ככה... כן, ברור שכולם אמרו לו ככה. הרי כולם רצו את הכסף שלו.
כולם רצו לקבל את כל העושר הזה שהיה לו. למה שלא יתחנפו אליו
ויגידו לו שהוא צעיר?
"זקן טיפש שכמותך" חשב לעצמו כשנאחז בענף כדי להמשיך לעלות את
ההר. הנשימה שלו הייתה כבדה. הוא התיישב על אבן באמצע ההר,
התחיל להיזכר במקרים שהיו לו, וניסה לדלות מהם כמה פאשלות שהיו
לו בהם, אבל לא הצליח להיזכר בשום פאשלה שהייתה לו. החיים היו
כל כך טובים אליו שהוא כבר לא יכל לסבול אותם החיים היו פשוט
יותר מדי קלים.
מה הוא ביקש? קצת בעיות? קצת עצב? למה הוא לא יכול לקבל את זה?
הרי הוא גם בן אדם עם רגשות, הרי גם הוא רוצה שיקרו לו צרות
כמו כולם. הוא רוצה שאם הוא יאכל מרק אז המרק ישפך עליו לפחות
פעם בשנה.. שאם יעוף לנכד שלו הכדור לכביש והוא ירוץ אחריו
שהנכד יידרס, והוא יוכל לשבת כל הזמן בבית חולים לידו ולהתבונן
לו בעיניים ולהגיד לו שיהיה טוב וידע שהוא הולך למות.
אבל כלום לא קרה. הילדים נעשו בריאים והם כבר בני 20 כל אחד,
גם בכלל בלי בעיות כמובן.
איך יהיו להם בעיות עם כל הכסף שיש להם? "איך לא נמאס להם
מהחיים המגעילים האלה?" שאל את עצמו שוב הזקן, אבל לא היה לו
הרבה זמן לנוח. הוא חשב שעד השקיעה כולם יחפשו אותו והם יבואו
גם לכאן, מכיוון שתמיד לקח את הנכדים שלו לפה כדי להביט
בשקיעה.
"צריך להמשיך לצעוד" אמר לעצמו הזקן והוסיף ללכת מעלה מעלה
במעלה ההר. הוא כבר התקרב לקצה ההר. "עוד חצי שעה ואני למעלה"
הזקן חשב. הוא שנא לחשוב אבל הוא אמר לעצמו שאם בשעות האחרונות
של החיים שלו הוא לא יחשוב אנשים יחשבו שהוא מטורף.
אבל בעצם, מה היה איכפת לו... במילא הם לא יהיו פה כדי להגיד
לו שהוא מטורף. הרי הוא גם לא ישמע אותם.
זהו, הוא כבר מתחיל לראות את העצים בסוף הגבעה. הוא השעין את
המקל שלו על האחד השיחים שהיו בעליה ולגם כמעה מהמימיה שהייתה
ברשותו. הוא ניגב את פיו ואת הזיפים שעיטרו את פניו. כן, אותם
זיפים ארורים שאף פעם לא רצו לגדול לזקן נורמאלי, לא משנה כמה
הוא ניסה לגדל אותם הוא סירבו להיות זקן נורמאלי, כך שכבר בגיל
45 הוא השלים עם המציאות שתמיד ישארו לו זיפים של ילד בן 12
שלא התגלח.
הוא המשיך לצעוד. הוא אפילו לא מעד פעם אחת, שלא לדבר על ליפול
בעליה.
הוא ציפה שאדם בן 67 לא יצליח לטפס.. אבל הוא הצליח. הוא הצליח
בקלות רבה מדי, כמו כל החיים שלו.
הוא גם נולד מהר. אימא שלו תמיד השוויצה בפני החברות שלה שהיא
בכלל לא הרגישה שהוא יצא. זה היה כל כך מהיר וחלק.. "ואת אימא!
למה היית חייבת לתת לי הכל? אפילו הילדים בבית הספר לא רצו
להרביץ לי מהפחד של אבא שיבוא לבית הספר" חשב שוב כשעלתה לו
תמונתו של אימו בראשו, אותה אישה עם שיער מתולתל שחרחר ספק
שחור ספר חום, אותן עיניים כחולות גדולות שידעו לחקור הכל
ולדעת הכל
"טוב דיי, אני לא רוצה להיזכר... אני במילא עוד מעט שוב אפגוש
אותך אימא" חשב שוב...
זהו! הוא הגיע כבר למעלה. הוא היה עייף, אז הוא פשוט התיישב על
אחת האבנים ולקח עוד לגימה מן המימיה שהייתה תפוסה בחגורתו.
"אני לא אצטרך את זה יותר" חשב שוב. הוא אהב לחשוב בשעות
האחרונות של החיים שלו, ושפך את תוכן המימיה, שידעו האנשים
שמגיעים לשם לחפש אותו שהוא לא נפל מן ההר.. הרי הוא לא יכול
ליפול. החיים יותר מדיי טובים אליו, אין סיכוי שהוא יצליח
ליפול מן ההר אלא אם כן הוא יתאבד. ולכן שפך את תוכן המימיה
והשאיר אותה זרוקה על הצד.
הוא הלך לקצה ההר לעבר הצוק, הריח את הריח של  האוויר- את הריח
של הפחד, את הריח של ההתגרשות, את הריח של המוות.
הוא רצה לגמור עם זה כבר, בלי עוד מחשבות מיותרות.
הוא ספר עד שלוש ובשלוש הוא קפץ... תמונות של המשפחה שלו עברו
מול מוחו שעה שנפל, של אביו, אימו, אחיו, אחותו, הכלבה של
השכנה, וכל החיים שתמיד היו טובים אליו...
"זהו עוד כמה שניות זה ייגמר" חשב לעצמו. הוא נפל ונפל....
בווווום הוא נתקע במשהו. זה כואב... אבל הוא עדיין נושם, הוא
חי. הדופק שלו זז אומנם לא בסדר רגיל, אבל הוא חי.. כולו שלם!
הוא נתקע על שיח סירה קוצנית... הוא התרומם קצת וקילל בעצבים.
הוא רצה למות כבר.
"אדוני אתה בסדר?" שאל קול לא מוכר. האיש הסתובב וראה את פקח
השמורה מביט עליו בעיניים פעורות ושמחות יחדיו... "כן אני
בסדר" ענה בקול האיש, "אני יותר מדיי בסדר. אף פעם לא יכול
להיות יותר טוב" אמר בקול יותר חלש לעצמו...
"בוא אדוני אני אעזור לך לרדת משם"
"תודה לך" ענה האיש, "אבל יש לי הר לטפס"..