אמנות היא דרך התבטאות, וזו אחת מרבות, ובכל זאת מסביב לדמות
האמנותית מרחפת רוח הבדידות, תדמית הייסור האינסופי וכל זאת
בכדי להצליח לתקשר? - יש בזה מן הניגוד.
אולי התשובה היא בכך שאמנות היא דרך טובה לתקשורת המונים,
למטרות הזדהות בלבד.
הייתכן? הייתכן כי כל אותם גדולים החל מציירים מתקופות שונות
וכלה באמנים כביכול מודרניים, ואומר כביכול שהרי הכל כבר נעשה,
היו סתם אנשים עם מוח ממוצע ביותר שפשוט לא מצאו דרכם בחברה
ועל כן חיפשו דרכים לא מילוליות להביע את עצמם?
ובעצם הם בכלל לא רוצים שיבינו אותם כי אולי אין באמת מה לומר,
רק ליצור גירויים למוח האנושי, הרי כל אחד מפרש את האמנות
שתוצג לפניו בצורה אחרת ובשבילו זו המשמעות של אותה האמנות,
במובן הזה כל מלה אשר אנו מוציאים היא יצירת אמנות שלמה השאלה
היחידה העולה היא עד כמה המאזין, או בן השיחה באמת מקשיב וכמה
מנסה להבין את האמן שיצר את המשפט אשר יצר, וכמובן שזו אמנות
פשוט מדויקת וברורה, או שלא כל כך ברורה, תקשורת אישית לעיתים
עלולה להיות בעייתית.