נפשי לחוצה במגהץ אל הקיר,
מלח צורב את נשימתי הכבדה.
ימים נעים בין החולות,
מתגוששים בתוך לחלוחית עייני.

מה לך כי תריב ותיצוק מים כבדים בלבך?
הלא רואה אתה את חומו של היום,
קרב כמו חלום, נפתח לכל עבר, כמו לא היה
וחולף בצינה מזקיפה כל חיטה בשדה הבשר של גופך.

למה תשאל ועל מה תלין ?
אין אתה הוא האיש המשקיף מעל עיר בצורה
ורואה עד לאופק את מרחב העתיד, העבר...
שולט בכפפה מקושקשת, חריציה ראו כל כאב.
הן זוכר אתה כי ילד הייתי, נשבעתי ללכת ללב.

עוד לא תם יומך אורו לא כבה,
בשולי השדה מחכה הוא לך.
התראה אותי? התבוא?
התוכל בי לגעת, את רגלי לחפון, בין נופיי לשכון ?

מילה אחרונה, לא תוכל,
כי כחוט בנמשך בין חריך לאין סוף,
כך נמשך גם אתה לאתמול.
חייך אהוב, גע הרגש ורגש.
כי לוליי מה עוד יש?