הוא ישב בחושך, ישב וחשב.
מה יקרה אם הוא יחליט החלטה לא נכונה? מה יקרה אם יותר לא ילך
לשיעורי תורה עם אבא? מה יקרה אם יותר לא יוריד את הזבל כמו
שאימו מבקשת כל יום?
שמעיל'ה ישב בחושך...ישב וחשב. הוא רצה להיות כמו כולם.
הוא לא רצה להיות חרדי אבל אין מה לעשות- הוא נולד לבית חרדי.
שמעיל'ה היה כבר בן 18 ומחר היה צריך לעזוב לישיבה שחורה,
להמשיך את לימודיו.
הוא רצה להיות ילד רגיל כמו כולם.
הוא רצה ללכת ברחוב בראש מורם, ולא כל פעם שילדה עם מחשוף
תעבור לידו הוא יצטרך להשפיל את ראשו. אחרי הכל, שמעיל'ה לא
היה יכול להיות סגור על עצמו. כי אם ירים את ראשו ברחוב ויעיז
לראות "תועבה" -שהיא ילדה בת 3 עם מכנסיים, מספיק שאחד מהחברים
של ההורים או אחד מהקהילה יראה אותו- ושמעיל'ה גמור. ואם
חילוני יראה אותו הוא יסנן כלפיו קללה עסיסית מבין שיניו
החרוקות...
שמעיל'ה היה רגיל שיקללו אותו ברחוב. לא פעם קראו לו "דוס" או
"פינגווין". שמעיל'ה רצה להיוולד למשפחה חילונית ורגילה. לא
למשפחה חרדית ועוד מיוחסת!!! לשושלת רבנים גדולה...
אביו של שמעיל'ה היה חוזר בתשובה, הוריו של אביו נרצחו בשואה
וכשהגיע אביו לארץ הוא חזר בתשובה.
תמיד כששאלו אותו כיצד הגיע לחזור בתשובה היה עונה בביטחון "זה
מה שהקב"ה רצה" והכל תמיד לטובה.
לשמעיל'ה היה נמאס מהרצון של אלוהים וממה שהוא רוצה כל הזמן.
שמעיל'ה רצה חיים משל עצמו! ולא לשרת אף יצור. שמעיל'ה המשיך
לשבת בחושך, זיכרונות מציפים אותו מילדות, זיכרונות על כמה קשה
לו במשפחתו.
למשל, מקרה שקרה לו בגיל 6, שמעיל'ה ביקר אצל דודיו במאה שערים
בירושלים וראה חתולה שחורה בת חודשיים בחצר. והוא רדף אחריה
וליטף אותה והיא התלפפה סביבו. אביו של שמעיל'ה שראה את
שמעיל'ה משחק עם חתול שחור נזעק ועיניו כמעט ויצאו מחוריהן.
הוא רץ למטה תפס את שמעיל'ה ביד בחוזקה ורץ איתו לחדר האמבטיה.
רוקן על ידיו של שמעיל'ה  סבון כלים, תפס בסקוטצ' ברייט והתחיל
לשפשף בחוזקה! הוא שתף את ידיו של שמעיל'ה בכיור של האמבטיה
שה"טומאה" של החתול הקטן לא תטנף את הכלים שבהם הם אוכלים ואז
זה יהיה טריפה.
ידיו של שמעיל'ה כאבו כל אותו היום והוא בכה. אביו אמר לו שככה
הוא ילד שאסור לו לגעת ב"חיות טמאות".
שמעיל'ה המשיך לשבת בחושך הדמעות זלגו על לחייו, דמעות חמות
שהגיעו לפיו וטעמם המלוח הזכיר לו עוד מקרה שקרה בילדותו.
בכיתה ה הוא ישב בשיעור "גמרא" והשתעמם וכשזבוב עבר לידו הוא
מחא כף וניסה לצוד אותו וכשעשה רעש כשמחא כפיים כל הכיתה
הסתובבה אחורה לבדוק מה קורה... מורהו של שמעיל'ה קם מכיסאו
וניגש לשמעיל'ה וצרח עליו "חצוף! איך אתה מעיז לבטל תורה
מישראל? גש  ללוח!"
שמעיל'ה ניגש ללוח ומורהו היכה בו עשרים מכות כואבות וחזקות
בגבו. שמעיל'ה בכה...וברח הביתה. וכשסיפר לאביו על המקרה בכיתה
ענה אביו "שזה צריך ללמד אותו לקח שלא מפריעים בשיעור". ילד בן
11 שלא הבין שלא עשה משהו רע סבל....
שמעיל'ה המשיך לשבת בחושך מעביר את ידיו על גבו ומרגיש את
הצלקות מכיתה ה'.
הדמעות פסקו, רק טעמם המלוח נשאר על שפתיו. שמעיל'ה ניגב את
שבילי הדמעות מלחייו.
היה נמאס לו מחייו בתור אדם חרדי. הוא רצה להתגייס לצה"ל! ללכת
לצבא, להיות חייל כמו כולם ולא כל פעם שהוא יעבור ברחוב יצטרך
להשפיל את ראשו ולשמוע בחריקת שיניים קללה ואח"כ "חתיכת
משתמט".
אביו לא נתן לו ללכת לצבא, הוא אמר לשמעיל'ה כל הזמן שהוא יהיה
חייל! אבל של "צבאות ה'".
חייל של הקב"ה ולא של הקב"ן. הוא ישרת את מלך מלכי המלכים ולא
איזה בשר ודם עלוב...
שמעיל'ה תמיד חלם לעמוד דום במסדר ולענות בשאגה "כן המפקד!"
כשהיה מצטווה לעשות משימה כל שהיא.
השעות חלפו, ושמעיל'ה היה צריך להחליט מה הוא עושה...אם הוא
אורז תיק והולך ללשכת גיוס ומתחייל כמו כל חייל במדינת ישראל
שהיא מדינת היהודים ונעשה אזרח לכל דבר עם כל המחויבות המוטלות
עליו וינודה ממשפחתו לכל חייו בלי שום קשר לאחיו, אחיותיו,
לאביו, לאמו ולכל מי שהיה קשור אליו בכל חייו. גם הקהילה תנדה
אותו לכל חייו בתור "אדם כופר" שהלך ב"תרבות הגויים".
או שמא הוא יארוז את חפציו בבוקר וילך עם אביו לישיבה השחורה
של ה"עילויים" ושם ילמד להיות רב גדול בתורה ואת כל חייו יחווה
בהשרצת ילדים ובגמרא.
השעות חלפו, ושמעיל'ה החליט!
הוא החליט החלטה גורלית וקשה שתשפיע לאורך כל חייו ועל
גורלו...
הוא הוציא תיק מהארון והתחיל להעמיס לתוכו דברים. התיק התנפח
והתנפח והתמלא בחפציו.
הוא אורז! כי הוא הולך...הוא חייב ללכת...
עוד מעט אביו יתעורר ויגלה שאיננו בבית.
שמעיל'ה כתב פתק קטן למשפחתו והסביר להם למה הוא החליט לעשות
את הצעד הזה...הוא ידע שאביו לא יאהב את הרעיון שהוא עוזב
עכשיו באמצע הלילה.
הדמעות חזרו לזלוג על עיניו... עיניו התחילו לשרוף, שמעיל'ה
סובב את המפתח בחריץ מנעול הדלת כך שלא ישמעו את סיבוב המפתח.
הוא הצמיד את הפתק שכתב למגנט שחור חסר צבע חיים והצמידו
למקרר.
הוא שם לב רק עכשיו שעל המגנט היה חרוט "בהשגחת הבד"ץ".
שמעיל'ה גלגל את עיניו למעלה בחלחלה...
הוא פתח את דלת הבית אמר להתראות בשקט לתוך הבית החשוך...הוא
עזב.
שמעיל'ה ירד למטה וחיכה לאוטובוס שייקח אותו... האוטובוס שייקח
אותי לבני ברק שם ילמד בישיבה שחורה ויגדל להיות "עילוי",
וכשחיכה לאוטובוס התרוצצו מחשבות בראשו של שמעיל'ה.
"תמיד הייתי חרדי, וכך נולדתי למשפחה חרדית. אני לא אוכל לזרוק
הכל סתם כך. תמיד רציתי להיות אדם רגיל בעולם הזה אך מסתבר שגם
לי יש מדים! מדים שחורים...שאנשים אחרים לא סובלים, מדים של
אנטי מדינה של אנטי ציונות אך אני אצטרך לחיות איתם את חיי...
אני מקווה שיום אחד יסלחו לי ולא ישכחו שגם אני רציתי להיות
חייל במדינת ישראל"...