פעם אמרתי לו כמה מדהים הדבר שבכל רגע נתון יש מרקו שמחפש את
אמא  - ואמא שמתגעגעת. במבי שבוכה - ואמא שמנחמת מלמעלה. רובין
הוד שאוהב את מריאן - ומריאן שאוהבת בחזרה. בכל רגע נתון כל
האפשרויות וכל המקרים מתרחשים. הוא הביט בי במין מבט מזוגג,
מנסה להבין לאן אני חותרת. הסברתי את עצמי. "אתה יכול לבכות על
מרקו, להתעצב על במבי ולשמוח בשביל רובין הוד, אבל בסופו של
דבר - זה לא ישנה"! "מצד שני אתה יכול למחוא כפיים ולהציל
פיה!" מנקודה זו הבנתי כי איבדתי את חוט מחשבתו. "אני מתכוונת
לכך שבכל רגע הכל קורה, ואתה רק פסיק מהכל". "אתה רק פסיק, עד
שתשפיע על פסיק אחר, עד שתשנה משהו"!
עזבתי את הנושא...
שוטטתי ברחובות תל אביב. השעה הייתה שתיים בלילה, אך הרחובות
עוד היו מלאים. העיר טרם עצמה עיניה, וכך גם אני. עדיין חשבתי
עליו. עברנו תקופה ארוכה ביחד; בערך שנה. הוא עזב עם הוריו
לארצות הברית; שני הוריו היו מובטלים, ואמו מצאה שם עבודה
כמדריכת תיורים. איני בטוחה כי עדיין אהבתי אותו, אבל
התגעגעתי. התמוטטתי על ספסל באמצע כיכר המדינה והתחלתי לבכות.
בכיתי עליו, בכיתי עליי, ובכיתי על שנינו. בכיתי על צ'רלי
משולחן לחמישה, על דייוויד קופרפילד, על דמבו, על סקרלט
או'הרה, על כל הסוכריות שגנבתי מהמכולת כשהייתי קטנה, על כל
הפרחים שקטפתי, ועל כל הדמעות שהזלתי סתם. אומרים שהבכי הוא
הפורקן הטוב מכולם. אומרים - וצודקים.
בשלב מסויים הפסקתי לבכות. בהיתי בעיניים פעורות ודוממות בירח.
כיצד כיסוהו העננים. אולי דאגו שמא יהיה לו קר... בהיתי בעצי
הדקל שנראו לי כל כך גבוהים, והקשבתי לנשימותי, עמוקות
וסדירות. אחר כך הירח הפסיק לעניין אותי ועצי הדקל כבר לא נראו
כל כך גבוהים. התחלתי לחשוב מחשבות סתמיות וטיפשיות. לא משעמם
לעובר בתוך הרחם? הזבוב יודע שהוא זבוב? אלון עדיין חושב
עליי?
חשבתי...וחשבתי...עד שהפסקתי לחשוב. הגעתי לנקודה אותה פיספסתי
כל אותו זמן. הלכתי לכיוון הדשא - מרכז הכיכר. מרכז הכיכר תמיד
היה המקום שלי. שם אני קוראת ספרים, נפגשת עם אנשים, ומגיעה
להארות כגון זאת... נעמדתי שם, מתחת לירח, והתחלתי למחוא
כפיים. תחילה חלושות. לאט לאט הדם חזר ליידי והתחלתי להתחזק.
אנשים בהו בי בגבה מורמת. לא היה לי איכפת. מחאתי כפיים כל כך
הרבה פעמים באותו לילה שוודאי הצלתי שלושת אלפים פיות...

תנחומיי למשפחת הפייה השלושת אלפים ואחת.
ייהי זכרה ברוך.