זוכרת איך פעם היו זמנים במערב
והמערב לא חייך אלינו סתם חיוכים זולים
שעברו את מהירות האור שזהר
כשנגעתי בקימורי גופך והגיטרה
הייתה נפרטת בשיא הרגש
גם כשהגיבור חטף כדור בחזה ?

תכף יגיע הקטע של התופים.
הרי תמיד חיכינו רק לו.

אולי תזכרי איך שרתי לך סרנדות שכתבתי
כמו רומיאו הגחתי אל אדן חלונך השבור
נשבר מבין הצללים אל ליבך שהואר
כשעשינו אהבה והיית בוכה בין שתי ידיי
מבטיחה להיות שלי לתמיד אפילו אם,
אז איך זה שאיני יכול לכתוב עוד אהבה ?

פעם אפילו ספרנו את נקישות התופים.
היום כבר איני זוכר.

עדיין זהו מיסתורין עבורי.
הכול כתוב בשירים שהותרת אחרייך לבטח
זו  תהייה החקירה הפרטית שלי,
וכשאסיים עם הדו"חות ואסיר את האבק
לא אוכל להתרגל לכך לעולם כנראה ואשאר
מצולק, ללא פיצוי.

עשרים ואחת זה היה.
עשרים ואחת נקישות עד שהמתופף
נוקש בין שני מקלות התופים
ומסמן שאפשר כבר לרקוד
לקצב סולטני הסווינג.
הו, ג'ולייט...