מלטף ברכות את זקנו ומושך אותו בקצות אצבעותיו כמנסה לעצבו.
שערותיו אפורות וגילו עייף ויגע, וכי מה עשה עם חייו?, וכי מאס
בהם?, אולי.
קול צעדיו נשמע מטופף על רצפת הפרקט בחריקות נעלי עור על משטח
העץ.
הוא מושיט את ידו בתנועה חדה ומהירה לעבר ראשו וצונח על ברכיו
ושמבטו לשום מקום, עיניו מגששות אחר דבר שאינו קיים, נפשו
מתענה בשאלות הטומנות בחובם בלבול וסתירות, הוא עוצם את
עיניו.
"האם יודע הוא את הסוד?".
מלחשש מילים רכות לאוויר העולם, קולו כבד ושקט מסתיר בגונו את
את הפחד מדבר שאין להסבירו, האם הוא קיים?, שואל הוא את עצמו,
ואם כן?, האוכל לרצותו?. כפות ידיו נוגעות ברצפה ומבטו פונה
ישירות לקרקע, מבחין בפרורי לחם וענני אבק זעירים, ידיו קפוצות
לפתע, ופיו מתעוות בנקישת שיניים אדירה.
"איפה הוא נמצע?",
המילה הראשונה בה יבחינו עיניו יהיו "הוא" ומה ש"הוא" מייצג,
כך הבטיח לעצמו, וכך מצפה הוא למצוא את הדבר. הוא קם בתנועה
זורמת, מכה בידיו על מכנסיו לסלק הלכלוך והאבק, גבו כואב מן
המאמץ ורגליו מוליכות אותו כעיוור לחפש אחר מילתו הקדושה. ספר
צהבהב מעוטר בציור נוף עשוי קווים בלבד נלקח משורת הספרים שעל
האצטבה, דפי הספר נפרסים בחטף וללא מחשבה, ועיניו נתקלות
בהפתעה במילה הראשונה של העמוד השמונים, "כסף", שם היה כתוב,
שחור על גבי צהוב."כסף".
"כמובן", הוא אומר לעצמו, "כמובן, זה הגיוני לגמרי, מה אם לא
כסף שולט בכל"
"האם שם נמצע הגורל?, אלוהים?, הכל?". אולי.
עיניו דומעות והוא מבין, כך לפחות הוא חושב, אחוז טירוף הוא רץ
לחדרו ומוציא ממגרת הגרביים את ארנקו החום, קורע על ברכיו
ושולה מטבע נחושת עגלגל למבחן עיניו, מחשבתו נעשת קשוחה ונפשו
מתרכזת בחפץ העגלגל, הוא מבקש דבר מה, משאלה.
"אל תבחן אותו, הוא אינו רוצה להתגלות".
מיואש הוא מתיישב על הספה הארוכה ומתבונן במרקע הטלויזיה השחור
המחזיר את בבועתו בגסות, לאחר מביט במטבע השכוב על הקרקע,
וקולות שיר זר בוקעות מתוך מקלט הראדיו, "לא זאת ביקשתי", הוא
אומר לעצמו, "לא את השיר הזה ביקשתי לשמוע, הגורל לא נמצע
בכסף, הוא שיקר לי".
"מה אתה חושב?, שהוא משרת שלך, אתה רק כלי משחק ותו לא".
עיניו נסגרות ומחשבתו נודדת שוב לצלילי שירים כוזבים הנשמעים
גם לאחר אותו שיר שביקש, "למה?", הוא שאל את עצמו מבולבל, "למה
זה לא עובד?", הייתה זו רק משאלה פשוטה, הוא לא ביקש הרבה, רק
שיר קטן בתזמון מיוחד שיוכיח שמקריות אינה קיימת.
ואולי "הוא", נמצא בצבע הכסף, ולא במטבע ובשטר, אולי הוא
טעה?.
ליבו פועם במהירות לשם ארנקו הנפתח שנית כשערי גן עדן,
אצבעותיו מוציאות מטבע נוסף הפעם בצבע כסף, נפשו מרוכזת שוב,
ומשאלתו חוזרת ונשנית הפעם לנגד האלוהים החדש.
"מצחיק, באמת מעורר גיחוך, עכשיו אתה באמת משתטה".
ושוב נפשו דועכת והגיון מר משתלט על יציריו ורוחו מדכא כל זיק
של דמיון לדבר הלא נראה לעיין ואינו ניתן למישוש. מטבע כסוף
וזעיר מונח על הקרקע ליד מטבע נחושת קל ערך. יותר לא ינסה,
יותר לא יאמין אלא לשכלו בלבד, כך הבטיח לעצמו ואת זה גם
מתכוון לקיים, די להשתטות, עכשיו הוא כמו כולם.
"הוא קיים, אך אינו יכול להתגלות כך, הוא התסריטאי של
חיינו?".
"מה הכוונה?", הוא שואל בחוסר חשק.
"תבין. אין לו שליטה גמורה על חייך, לרוב הוא נותן לך לעשות
כרצונך וכרצונה של החברה, אך לפעמים הוא קוסם דברים על מנת
להפוך את סיפורו למעניין, על מנת לעניק לך אישיות, אופי, על
מנת לכשל את תכונותיך ואת דמותך".
"אם כך מדוע אנשים מעניינים מתים?",
"משתי סיבות. אחת כי לא עשו את תפקידם כראוי ועתה מן ההכרח
להעניק אותו לאדם אחר אשר תקוותו היא שיוכל לעשות את התפקיד
טוב יותר. והסיבה השנייה היא פשוט ליצור מיתוס, הרי מה יותר
נכסף לאנשים מאשר מותה של אגדה בחטף, האם אדם אשר עשה בחייו
דברים חשובים ומת בגיל מבוגר נערץ יותר מאדם אשר מת בערוב
ימיו?, בשום אופן לא, הוא פשוט יוצר לנו דמויות אגדתיות אשר
יכתיבו לנו אופי ויתנו עומק לעלילה שהוא יותר לכבודו".
"ולטוב ורע אין נגיעה לשיקול דעתו?",
"אתה יודע מה טוב ורע?".
"לא",
"נכון. כי אין טוב ורע, בשבילו יש רק מעניין".
"אז אין מה לעשות, הוא תמיד ימצע דרכים להסתיר את עצמו כדי לתת
לנו להמשיך להשתטות, אין יותר מה לעשות". תמשיך לחיות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.