שכבנו יחד, בחצר האחורית של ביתי מכורבלים תחת שמיכות הצמר
העבות, השומרות על חום גופינו פן יברח. עיננו היו עסוקות
בכוכבים הפזורים
בכל רחבי הרקיע. השקט נשמע כאילו עצר אצלנו, עייף, כואב
רגליים, לא מוכן להמשיך במסעו. רוח קרה ליטפה פנינו, אף הצליחה
להוריד מעיני דמעת אושר. "אתה יודע", היא פתחה בקול אינטימי,
"לפעמים אני לא מבינה אותך, אתה לא מרגיש כלום. אתה כמו ים
המלח", שתקתי, "מתחבא במקום הכי נמוך בעולם מקללות האנושות,
בין הרים גבוהים ותלולים ומדבר המשכיח ממך, המנתק אותך
מאסונות. אתה יוצר שכבות המגנות על הלב שלך, אתה מפחד להרגיש.
בכדי להגיע אליו צריך לקחת ליטרים רבים של מים, אם לא רוצים
להתיבש באמצע החפירות בעורך, בבשרך, בצלעותיך. לפני שבועיים,
למשל, בפיגוע, אמרת לי שאתה לא מרגיש כלום, שאתה לא מכיר את
האנשים שמתו, אז
זה פשוט לא....ואני, הרגשתי שהלב הולך להתפוצץ לי בתוך. אני לא
מבינה, זה לא מפחיד, זה לא מזעזע, שאנשים מתים לידך, שחילים
הדואגים רק לביטחונך מתפוצצים ככה סתם, בני אדם שרק רצו לגדול
ולאהוב כמוך. ואתה שוכב בשקט מול הכוכבים ולא מניד עפעף, אתה
לא מבין שבלעדיהם עכשיו במקום נשיקה היית מקבל כדור בראש. אתה
כמו ים המלח, שום דבר לא יכול לטבוע בך, לחלחל לתוכך, גם אם
איזו ידיעה תנסה בכל כוחה לחדור, אתה תמיד תדחה אותה, ובעזרת
זרמים פנימים חזקים תחזיר אותה למעלה מהיכן שבאה". "וכשמשהו
מצליח לחדור לתוכי?" שאלתי ומילותי כמעט גם הן מתאבנות. היא לא
ענתה, סובבתי גופי לעברה, עיניה היו עצומות כבר, היא רק לחשה
מחר, מחר. נשקתי לה ונרדמתי.

הקצתי משנתי בבהלה, היא לא היתה לצידי. נכנסתי אל תוך הבית, גם
שם לא מצאתי את פניה היפות, התישבתי על הכורסה, הרגשתי
שנשימותי משתוללות בתוך גופי, זה לא יכול להיות שהיא עזבה אותי
כך, בלי פתק, בלי כלום, מה היא לא הרגישה כלפי כלום, לא איכפת
לה ממני. הכל היה בסדר עד עכשיו, איך, מה כבר עשיתי. הרגשתי
שהמליחות שבי מתחילה להתעצם ולצרוב כל איבר שהיא פגשה בדרכה,
דמעות החלו לחנוק את גרוני, בום! שלוש פטריות מלח התפוצצו לי
בתוך הבטן. לא ידעתי היכן לשים את ידי הכל צרב, כאב וגעש,
הרגשתי שאט-אט אני הולך ומתאדה ובסוף לא ישאר ממני כלום - כמו
ים המלח, לכל מקום שהבטתי ראיתי אותה עם בגד ים צפה על פני
גלי
וממלמלת:
"...מ - ח - ר...מ - ח - ר...מ - ח - ר...מ - ח - ר...מ - ח -
ר..."