הוא ישב שם לבדו. השמש עוד לא הפציעה, והשחפים טרם פצחו
בצווחותיהם. הוא ישב שם והתענג על החול הרך בין אצבעותיו, ועל
הרוח המלוחה הפורעת תלתליו...

יוני אף פעם לא אהב את הים באופן מיוחד; אבל היא כן. מעולם
שיערה כי מישהו יודע. יוני היה רואה דרך חלון חדרו כיצד היא
חומקת החוצה, ומאזין לטיפוף כפכפיה הנמוג במורד הרחוב. תמיד
תהה לאן מועדות פניה בשעה זו של הלילה. תמיד תהה, עד שלילה אחד
עקב אחריה לשם. הוא בהה בה שעה ארוכה משרטטת צורות על החול, עד
הרגע בו עיניו התערפלו והוא ברח משם בריצה. הם התנשקו שם. לא
היא ויוני כמובן, כי אם היא ואחר.
יוני היה מודע לעובדה כי אין היא מכירה בקיומו, וכי אם אי שם
במעמקי תודעתה יש קיום קלוש לצירוף יוני גרינבאום, מייצג הוא
את הבן הקטן והשקט של השכנים ותו לו. אך בכל זאת הרגיש מחנק
כבד בגרונו, וחש בליבו מתרוקן. רק דמעה בודדה עשתה דרכה במורד
לחיו הסמוקה.

כל לילה שחלף היה יוני נותן לעצמו להתמכר לצליל הטיפוף הדק,
למראה צילה על הכביש. כשראה את מודעת האבל הרגיש שוב אותו מחנק
ישן ומוכר... מאז היה יוני מבקר כל לילה בים. חול הים קיבל
משמעות שונה, והגלים באוושתם דיברו אליו. הים מילא את החלל.

עברה כבר שעה תמימה מאז הגעתו לים. השמש עוד לא זרחה, אך
השחפים כבר נראו חגים סביב סירות הדייגים הרעועות בחוף הסמוך.
ואז היא חיבקה אותו. לא דניאלה כמובן, כי אם אחרת.
וילדה קטנה הרגישה מחנק עז בגרונה
וחשה בליבה מתרוקן
וברחה משם.
ורק דמעה בודדה זלגה במורד לחייה ונספגה בחול הקר.