[שעמליה תספר. בחיי. נו עמליה, זה שלך. שתי אלה במתח מחץ.]
אני מה פתאום. אני בדקתי מה ואיפה קבור הכלב.
עמליה תתחילי. הרי זה נוגע לכולנו.
למען האמת, אני, עמליה, לא עבדתי קשה מי-יודע-כמה. הנורה
האדומה נדלקה אצלי כשהשכנה סיפרה לי על הנשמה הטהורה שדיברה על
בעיות אדיפאליות אצל מרגלית. והנשמה הטהורה הזאת הייתה בת,
ולבת הזאת יש אימא, ולבת הזאת יש אבא. בכל אופן, הנשמה הטהורה
מצאה לנכון להעיר משהו נבזי כשחלפה על-ידי, והיא בחברת בן
מכיתתה, והוא כל כולו קשב רב. זיהיתים: היו עם הכיתה של מרגלית
באיזה טקס, לא מזמן. נבירה קטנה פה, חפירה שטחית שם, לא הפקתי
מידע מרשים ובדוק, אבל השניים האלה מסתירים משהו מרשים ובדוק.
כולנו מביני דבר, כולנו יהודים, כולנו חכמים, גם לבן הזה יש
אימא, ויש לו גם אבא. השניים האלה  - הם לא חברים-חברים. הם
אחים-לצרה. לפי המידע. והמציאות מאששת אותו. מה, את לא יודעת,
ואיך את לא יודעת, הרי זה ידוע, מילא, אין עשן בלי אש, דברי
אשת המידע, במקרה הזה נראה לי יותר שאין אש בלי עשן, דבריי
אני, עמליה, נפעמת מבורותי  ומתנחמת בנקמת עזרתה של הילדה,
תלמידת אותה הכיתה עצמה, מאוהבת-לשעבר בבן הזוג הטהור של הנשמה
הטהורה, להורים שתי חנויות סמוכות באזור המשולש, בואי ואחר כך
תגידי לי אם יש מקום לספקות, גררה אותי לקפולסקי הז"ל ובמו
עיניי ראיתי את האימא של הנשמה הטהורה עושה הפסקת-קפה-ועוגה
בחברת האבא של הטהור, והדחויה עולצת וחוגגת, בואי נשתה משהו,
שווה אני אומרת לך, אני מזמינה, אני מזמינה, זה שווה לי,
ובקפולסקי הקטנטן של כיכר ציון ההיא התאפשרה התבוננות מרחוק
שהתבוננה מקרוב, שני אנשים גבר ואישה יושבים זה מול זה ובישיבה
נאותה, הוא מגלגל סיגרט, היא מגלגלת מפית, תראי-תראי, נתכופף
ביחד ותראי, הרגליים מספרות סיפור אחר, אנו מתיישרות ופתאום יד
אחת חסרה, הדחויה תופסת לי רגל, אני מתחילה צוויחה ונמרחת כלפי
מטה, יד הגברת ושוק על ירך, אני רוצה להרים את הראש, עוד יראו
אותנו כאן למטה אני לוחשת לדחויה, הדחויה מבטלת את חששותיי,
ואנו עדיין מתחת לשולחן קטן-שבקטנים, מושכת לי בחצאית, שלא
אקום, ואומרת בביטחון מלא מה פתאום, האלה עסוקים, מה את מפחדת
עמליה        ששששש אל תשמיעי את שמי        לא יבחינו בנו,
הרי הם עסוקים, נו בסדר, אבל מה, לא מעירים להם, כלום, הם
קליינטים טובים וקבועים, הרבה עוגות את מבינה. את יודעת איך
קוראים ליחסים בין הבת של- והבן של-  אני מתארת לי מוסיפה
הדחויה בתור תבלין למעדן לפני התנור, אם זה נכון מה שאת אומרת,
אבל רק אם זה נכון מה שאת אומרת, אז כן, אני יודעת אישרתי
ואמרתי בעצמי גילוי עריות, אבל מי יודע, בטח, את עוד לא מאמינה
לי, אז אם אין די ראיות מפלילות במה שאת רואה, בואי איתי אחר
הצהריים, אז הנה הזוג המשלים השני, אם כי אלה יותר דיסקרטיים,
כאילו, ועוד באותו היום ראיתים במסעדת מזרחי בפינת התחנה
המרכזית. אני לא מסוגלת להתכופף עוד פעם אמרתי לדחויה המאושרת,
את לא צריכה, ננגב חומוס ותראי. אל תדאגי, אני משלמת, בעצם,
כאן אני לא משלמת ואת על חשבוני. אולי יש ביניהם איזה קשר
משפחתי, אולי זה לא מה שזה נראה ניסיתי את מזלי המחונך. את
מפסידה, תסתכלי. מזלי המחונך התקפל. שיר-אהבה  נו בעצם סרנאדה
נעימה השתוררה בין ניגובי החומוס של צלחותיהם. את רואה. כן אני
רואה. בואי נלך כבר, יש עוד המון דברים שאני צריכה לעשות. גם
אני. אבל היה שווה לראות, לא תגידי לי שאת מתחרטת. לא, לא,
תודה לך, להיפך,תודה,אבל נשאיר את זה בין שתינו. אין בעיה. אני
חשבתי קדימה. יכול לקרות. הכול יכול לקרות. חזרתי הביתה בגפי,
מהרהרת באפשרויות לנקמה שנפתחו לקראתי. אנסה את מזלי. זה יהיה
דווקא קל. אם כי מי יודע, בלי שותפים לדבר עברה אני עלולה
להיתקל במכשולים. בשום פנים ואופן לא רציתי לשתף את הדחויה
הטהורה בכל הסיפור, מי ערב שהיא לא תספר לאחרים, ממש כפי
שסיפרה לי על הזוג הכפול. והפרטיות של מרגלית מחייבת. כך שדגתי
רעיונות עד שמצאתי אחד עשוי בדיוק ומוכן לצלחת. ומה יגידו לי.
לא יהיה גרוע ממה ששמעה מרגלית. החלק הקשה היה ליזום לבדי
שניפגש באקראי ולא-סתם אלא בנוכחות ילדים אחרים מהכיתה
המשותפת. לאור התקריות האחרונות - לא יכולתי להסתמך על המזל
שלנו. ולאור הקלות שבה מצאתי נשמה דחויה טהורה, לא בא בחשבון
לבקש עזרה. יצאתי מצוידת מהבית, על כל צרה שכן תבוא, ולמרבה
הפלא ולמרבה במחיר, הפעם המזל האיר לי פנים, עמד לצדי, מה
שתגידו, והעיקר, חסך לי זמן, מאמצים ותכנונים -
כעשרה-שניים-עשר ילדים בגינה של י.מ.ק.א. והשניים המבוקשים על
ידי משטרת ישראל המצומצמת יושבים על אחד הספסלים. הלו את, מה
שלום אחותך תגידי. התעלמתי. אותך אני שואל, מה שלום האחות שלך
תגידי. כעת, על אלפית של אלפית השנייה, אני צריכה פנייה חדה.
טוב שאני רואה אותך אני אומרת לבחור, רצה לקראתו בשמחה ובששון
ובקול גדול, אבא שלך טעה בעודף, סליחה, אתה הרי לא יודע,
אתנחתא שראיתי באחד הסרטים, נעצרת לא-קרוב-מדיי, הלא צריך
להמשיך בקול גדול בחוצות העיר, הייתי בחנות וקניתי את זה, אתה
רואה, ובידי הימנית הפריט שדגתי בבית ולעיני כולם
ממש-ממש-בזה-הרגע מצאתי אצלי בילקוט, והפריט הנידון לשמש בתור
ראיה מס' 1 מוכר וידוע ברבים כמוצר שמוכרים בחנות הסמוכה, ומי
יבדוק כרגע מתי קניתי אותו, אני מבחינה בהתעניינות סביבתית,
תודה לאל הדחויה לא ביניהם, מי צריך שתחקור למי אני עמלה, ואני
ממשיכה מהר-מהר-פן-אאחר, ואבא שלך נתן לי עודף גדול ממה שהגיע
לי, אז בבקשה, תחזיר לו, הקופה לא תסתדר לו, חבל, אלא שאני
מדברת אל בחור מופתע ולידו נשמה טהורה-טהורה לפי צבעיה, דקה
ארוכה מכל אורך הגלות, התקהלות חרישית, אוזניים כרויות כאלה
עוד לא ראיתי, אפילו לדמבו הפילון המעופף אין כאלה, האוזניים
מתארכות עוד ועומדות במעגל, אנחנו מוקפים, מצוין, עשית את זה
עמליה, זההה זזזה מה מה מה את אומרת, יש אנשים עם לב של אבן,
אני ביניהם ברגע זה, הבחור מגמגם, זזזזזה לא מהחנות שלנו,
הנשמה הטהורה פורחת, זהירות עמליה, עפר לרגלייך כן, אפר לאפר
לא רצוי, יגנוב לך את ההצגה, גם את הניצחון, הבחור מיישר את
הגו, כחכוח גרון גרוני, ההההה, לא, לא, זה מהחנות שעל-יד, מהר
עמליה שלא יקלקל לך ואני ממשיכה, אבל הרי זה אבא שלך, לזה
התכוונתי, אז תהיה נחמד ותעשה לי טובה, אני לא יודעת מתי אזדמן
שוב אצלם. קפצתי לקראתו, השארתי שתי לירות שלמות ועוד אחד-עשר
גרוש על קצה הספסל, עשיתי ויברח, וזה כל הסיפור, ככה שהשניים
האלה לא יטרידו עוד את מרגלית, נו באמת אחרי זה לא ירצו בכלל
להתחיל איתנו, לא, כמובן, גם לא עם הצאצאים שלנו, ועכשיו
מגבית, אני נשארתי בלי גרוש על הנשמה.        







היה שם איש, איש רע, והאיש שילח אליי נחשים רבים, אני זוכרת
שהתעוררתי בתחושת חנק ופריצה, כאילו חדירה באזור המפשעה, לא
יכולתי לצעוק ולקרוא לאימא, פתאום לא היה כלום ופתאום היה צפוף
בחושך, כמו זחלים חשבתי, ואימא צמחה לה מאי-שם והגיעה עדי, מה
יש עמליה הקטנה, על מה חלמת, הדליקה עור עמום, פנס, או נר,
הניחה על הרצפה והתיישבה לידי, הצלחתי להוציא הגה וכיסיתי את
פי מיד כי חששתי פן אצעק ויונה תתערב, אני נחנקת אמרתי בלחש,
אימא פרעה את שערותיי ואלה נראו לי נחשים עוינים, מאשימים,
נחשים אמרתי בחצי קול, יש נחשים מתחת למיטה, בואי נבדוק שתינו,
ויש גם איש רע שהוא האחראי, הוא משחרר אותם את הנחשים, הם
מטפסים וזוחלים אצלי פנימה, אני מתביישת. אימא ואני כרענו
וחיפשנו טוב-טוב, לא היה זכר שיעיד על ביעותיי, התביישתי עוד
יותר וחשבתי שאימא תלעג לי ותכעס עליי כי הערתי אותה, אבל לא,
לא כעסה, לא לעגה, חיפשה כמוני, אין, עמליה, תודה לאל, אין, או
ברחו כשהדלקתי אור, או הלכו לחפש משהו אחר. בואי תשכבי שוב, לא
אעזוב אותך עד הבוקר. אימא, כנראה צעקתי חזק, סליחה, את בטח
עייפה, נכון, אישן על ידך כאן על הרצפה, זה לא אסון. קורה. מזל
שיונה לא התעוררה. יונה לא שמעה דבר, עמליה, רק אני.
שנתיים אחריי התעמתה נתניה עם הנחשים שלה, אימא באה כמו שבאה
אליי, חשתי אכזבה אבל הבנתי מיד כי משהו משותף קורה, מתהווה
ומתרחש, אף על פי  שלא הבנתי מהו, מה גם שהמשהו היה חשוב מאוד,
סודי מאוד, גם ליונה קרה, כנראה, וגם למרגלית, וכל אחת שתקה
בתורה, ואף לא אחת מאיתנו, גם לא יונה הדיקטטורית והמנדאטורית,
לא הרימה קול, לא שיתפה, לא גידפה את אימא, לא גיחכה, לא
התגחמה בנושא. שתיקה כהודאה בדבר סודיות הטכס ומעמדו.
כשהגיעה שעתם של הילדים שלי נהגתי כמו אימא. כמוה, אני ניחשתי
- לא נשמעו צעקות, רק תנועות חפוזות ומלמולים. מצוידת באירוע
האישי שלי ובחזרה עליו אצל נתניה, תהיתי על אימא ושניותה: קולה
היה רך, נמוך, והרגשתי כיצד אני משמיעה אותה ואת קולה באוזני
ילדיי. למשך שניות שקלתי לברר ולוודא מה עם יונה, מרגלית
ונתניה, אבל ביכרתי לשמור לעצמי את תהיותיי בענייני נשיות.
ואימהות. תגובותיהן הבלתי משתנות היו לי לזרא.
היה שם איש, אני זוכרת, ואני זוכרת שבושתי ונכלמתי כשחיפשתיו
אצל הדמות הגברית החמקמקה שנזדנבה בחתונתה של יונה, לאו דווקא
בשל דמיון אפשרי בין שניהם אלא בשל ההרגשה הקשה והמוכרת שזיהתה
מה שלא זיהיתי בעצמי. אלא שהחיפוש העלה תוצאה שלילית - לא היו
לי סיוטים עם אבא שלי. מה כן ראיתי בו - גבר גס, מטושטש, ארוך
בגפיו העליונות, מתקפל כמו כיסא בפלג גופו התחתון, לא
מי-יודע-מה, לא מישהו להשתוקק אליו, לבקשו, לכמוה להווייתו,
להתגעגע לחסותו. מישהו השמיע מתי-שהוא - הרבה לפני שיונה
התחתנה - שאנו הבנות נתחתן בגיל צעיר כי חסרה לנו דמות אב.
יונה שמעה - כולנו שמענו - ואמרה קצת רספקט, אבא לא חסר, הוא
בתמונות, ויש לנו מספיק עם אימא אחת. היא מספרת עליו כל הזמן,
רק ניסים ונפלאות. ובלמה את המשך סיפוריה שמא אמרה יותר מדי
ובמו פיה המיטה עלינו חרפה. למעשה, יונה הייתה היחידה מבינינו
שיכלה לזכור אותו ממש כי הייתה בת שבע כשעזב. מרגלית - אולי.
אני נעזרתי בצילומים וחרף מאמציי זכרתיו בקושי רב.
ימי ההתבגרות התרחשו עלינו בצהלה ובקצב מעורר כבוד, כל שנתיים
אותו הדבר, פריחה מדבקת ואלרגיות לצדה, אימא הבחינה בעיניי
המורחבות למראה יונה הכאילו חולמנית ורכה ונלהבת, מנעה ממני
לקרוב אליה, לא להפריע, בואי נסגור את הדלת, יונה לא שמעה
והמשיכה, אימא ליטפה את ידי, זה משהו פרטי, רק לא ברבים,
עמליה, ושמעתיה מלחשת משפט זהה ליונה המופתעת שקפאה לרגע,
ובטרם תגיב, אימא הייתה כבר ליד דלת הכניסה, בואו בנות נקנה
קצת עוגיות. כששבנו נושאות עוגיות וחלה מתוקה ראינו את יונה
מעסה את לחייה במרץ רב, הייתי מתאפרת לו היה לך קצת סומק, את
לא צריכה סומק, יונה, אני בטוחה שכולם מקנאות בוורוד הטבעי שיש
לך. מה הבאת עוגיות, אני עוד אשמין. לא נראה לי. את זהירה. אני
צריכה לצאת ושום דבר לא מסתדר לי, אני אלרגית לפרצוף שיש לי,
והשער הזה, תני לי ואבריש לך אותו, יש לך שער נהדר, אני חותמת
לך, כולם מקנאות בך. מה את חותמת, איפה תחתמי, את אנאלפביתית,
אבל את יודעת להבריש לי אותו. ומה לעשות עם הגבות, ועם הריסים,
ובכלל, ובכלל חזר הפזמון עם מרגלית, אלא שראיתי קצת, הבנתי
שאסור להציץ, הרגשתי סומקת בכל גופי, ניחשתי שגם תורי יגיע,
ובהגיעו השתדלתי שלא יראוני, שלא יתפסו אותי בחדר השירותים,
ושלא אשתלט עליו, משימות שעמדתי בהן בהצלחה סבירה.
לא הופתעתי כלל כאשר נוכחתי כי לעומת חברותינו באותו הגיל,
אנחנו, בנותיה של אימא, היינו מוכנות וחמושות ממש בידע נכון
ובכללי התנהגות הולמים. איך אימא ציידה אותנו - משהו זכרתי עם
ילדיי, ונהגתי כמוה, מה גם שתקופת אימהותי הייתה קלה יותר:
ספרים בנוסח "איך באים תינוקות לעולם", "מאחורי עלה-התאנה"
ודומיהם היו נפוצים תפוצה רבה. מכל מקום, כאשר בתי שיתפה אותי
בסיפורי האימים המהלכים דיכאון וצמרמורות אצל חברותיה, הוסיפה
לאלה מילות תדהמה, תארי לך שהייתי מדריכת חינוך מיני, הייתי
מתעלפת במקום, מאיפה הגרילו זוועות כאלה, הכול בכוח, מסכנות,
עם דימויים כאלה לא רוצות שום דבר עם בנים, לא רוצות לגדול,
ובמשך סיפורה חוויתי מחדש את עצמי, מדריכה לחינוך מיני בשביל
חברותיי שהתקשו להאמין ולסמוך על ידיעותיי המופלגות, שונות ממה
שסופר להן. האחות בבית הספר נתנה הדרכה מינית, נשמעה מפרטת,
נענתה והשיבה לשאלות ולקושיות, אבל חרף מאמציה זלזלו חברותיי
בהסבריה, מה אתם רוצים, היא חייבת, זה התפקיד שלה, מה הגומי
הזה, ראיתי גומי כזה בדיוק אצל הרוקח ונבהלתי כהוגן וברחתי,
אלוהים ישמור, לא נצליח להוציא ממנה מה הסיפור באמת, וכן הלאה.
ריחמתי על בורותן. התעקשתי לטעון כי האחות דוברת אמת. חברותיי
התבוננו בי. לא יכול להיות. בטח שיכול להיות. והסברתי להן את
התהליך. דממה הרת הזיות. אז האהבה עושה את זה, לא, מה פתאום,
ההורמונים, מה הורמונים, והסברתי בסבלנות, אז את אומרת שאנחנו
מיוחמות, אז את אומרת שמה שאני עושה עם עצמי זה מה שיהיה, נו
טוב, אם ככה אז לא נורא. לקראת סוף הפגישה המחתרתית הפטירה אחת
מהן את עוד תגידי שהסיפורים עם הדבורה והפרחים הם סיפורים
אמיתיים. אבל מה שלא מספרים לנו זה שהדבורה עוקצת, הרי לא
שומעים את הפרחים, אולי כואב להם. בת אחרת אמרה מילא דבורים
ופרחים, נניח כלבים וכלבות, או בין החתולים, לא מתלוננים,
להיפך, מבקשים את זה. בואו נחזור לכיתה. מה את מעשנת, אימא שלי
אמרה פעם שלעשן סיגריה זה לאונן בפה. איכסה. בואו, עוד יתפסו
אותנו. ומה את מוצצת אצבע. גם זה נקרא לאונן. שמעתי - זוועות
כגון אלה סופרו ודווחו לגבי ההיריון, בעיקר הלידה, ובכלל.