[הקוקוריקו המפורסם לאטה נתניה תוך כדי הרהורים עליזים, אז מה,
מה יעשו לי, מה יגידו לי, מרגלית נו תגידי כבר. הפסקה.]
והתארגנות מחודשת אצל מרגלית. אנחה לקראת הנחות יסוד.
אלא שנתניה הנהגת באוטוסטראדה. הם בטח שמחים לאידה של אימא,
וחוץ מזה ובמחשבה שנייה הרי שהם חייבים לה רב תודות, אילו אבא
שלנו התחתן עם האימא שלהם לא זו בלבד שהילדים האלה לא היו
נולדים אלא שהאימא ומי שהיו נולדים להם היו עניים עדיין,
וכמובן, הוא היה נוטש אותם, זה ברור. פיה של מרגלית מתוח בשל
פתיחותו המיותרת, מה כל כך ברור לך נתניה, את לא מבינה שום
דבר. אני מבינה מצוין, די, את חושבת אותי לקטנה יותר ממה שאני
באמת, ברור לי שהיה קורה להם אותו הדבר שקרה לנו, כמו שכתוב
ברומן שהביאה יונה הביתה     נתניה באיזו רשות     נתניה מה את
קוראת בספרים שלי   איזו חוצפנית       מי בכלל        מי-מה  
     מה-מה         מי-מה        מה עשית הרי אימא אמרה שלא
נוגעים בדברים לא-לנו         מי-מה - מה, את מזכירה לי עכשיו
מה אימא אמרה, ככה פתאום, נו תתביישי לך, כשנוח לך אז אימא
אמרה נו יונה באמת, השארת את הספר על השולחן וקראתי כי היה
פתוח, מה את רוצה ממני, ושם כתוב על כל מיני, מי שעוזב עוזב
וזהו, זה האופי שלו, זה באופי שלו, זה כל מה שרציתי להוסיף,
מ'ת'מ'סתכלת עליי, באמת. את מפריזה יונה. תיקחי לך איתך את מה
שאת לא רוצה שיעמוד לרשות הכלל.
פאוזה.  
את העברית שיפרת, חבל שלא את ההתנהגות.
די עם הסטיות מהנושא, תגידו לי מה יכול לקרות לי אצלם.
אולי יש לה איזו תמונה של אבא שלנו בחברתה כשהייתה צעירה, מי
יודע, לא נראה לי שיהיה משהו יותר קשה, הציעה יונה בזהירות.
אולי.
מרגלית את לא משתפת אותנו במשהו רציני, תשלפי כבר. אני במתח.
(אני עמליה אמרתי-ביקשתי.)
לא עמליה, זה לא משהו רציני במיוחד, אלא שאני זוכרת שהוא לא
היה נחמד כלפיי, להיפך, היה לא-נחמד ואני הייתי במבוכה בכל פעם
שהיה מעיר הערות זדוניות, תני דוגמאות, 'ני כבר לא זוכרת
בדיוק, את שקרנית גרועה מרגלית, תגידי, הוא היה מציק לי ואומר
שאבא שלו היה מכניס את אבא שלנו בכיס הקטן, לא נורא העריכה
נתניה את האמירה, ושאבא שלו ריחם על אבא שלנו כשהתחתן עם אימא,
נו באמת העריכה יונה לטובת אימא, אשתו נראית זוועה בחינה
האדומה שלה, זה נכון, וזה בדיוק מה שאני אמרתי לו, אתם מבינות,
ואז הוא התחיל לספר על מספרי חזיות, מה עניין שמיטה להר סיני
שאלה יונה, מסוקרנת, שייך, שייך, לא זוכרת בדיוק, בהן צדקי לא
זוכרת בדיוק, אבל כן זוכרת שהשיחה עשתה תפנית ללכלוכים שלא
רציתי לשמוע, היו עוד שני בנים, הם אמרו לו תסתום, הגזמת, כי
הוא דיבר גם על אמהות אחרות, את מבינה נתניה, אולי זה רעיון
שלו שתהיי בין המוזמנים הבטוחים, מה אמרת לנתניה מרגלית נזדעקה
יונה, מה יש, אסור לה שהילדה תרצה אותה בזכות עצמה, זה נשמע
נורא משפיל, אוי יונה באמת, אל תסלפי את מה שאמרתי, באמת,
תשאלי את נתניה אם לא הופתעה, כן נכון הופתעתי הבהירה נתניה,
אנחנו לא חברות קרובות ממש, חשבתי שהכניסה אותי לרשימה בגלל
שאנחנו מתגוררות קרוב אבל לא חשבתי על סיבה אחרת, ואם היא רוצה
מסיבה ושההורים ירשו לילדים ללכת, כדאי שהמוזמנים נתגורר בקרבת
מקום, על כל צרה שלא תבוא, הרי אולי המלחמה תפרוץ דווקא בזמן
המסיבה שלה. כן, זה שיקול כבד משקל, אישרה יונה. נתניה קפצה
כהרגלה ואמרה אני הולכת, נחיה ונראה. נעשה ונשמע, הערתי אני,
עמליה, מהרהרת בירושות למיניהן (קרי: מורים, אחים לחברים
לכיתה, סיפורי העבר הרחוק שהגיחו בלי הודעה מוקדמת) שקיבלנו,
למרות התנגדותנו הפנימית האקטיבית. עמליה את צודקת, אעשה
ואשמע. אל תעשו פרצוף, אספר לכם.              
אז ככה. קודם כול, האח הזה שלה חמור מארץ החמורים. אני יודעת,
נתניה, הרי הוא עבר בית ספר. שנית, הוא השתכר, אין לי מושג אם
אצלם יש תמיד יין, ערק, אני לא מבינה גדולה ברשימת היינות,
והוא עשה צחוק מעצמו עם עוד בחור אחד מגודל כמוהו. עד כאן הכול
בסדר. אישור פי שלוש: עד כאן הכול בסדר. שלישית, הופיע האבא
שלהם, לא משהו אבל האבא שלהם, והוא, זאת אומרת, האח, החבר
והאבא רצו להציק לי. ושתיקה. נתניה בהפסקה. הפסקה. עד מתי.
הפסקה. נו תמשיכי השמיעה יונה בנימה שאין עליה עוררין. על זה
אחר כך, אל תדאגו. רביעית (הא נתניה ועשר האצבעות שלה וחמש
אצבעות על כל כף יד והיא סופרת אירועים בעזרתן), החברה שלי
נעלבה כי קלקלו לה את המסיבה שלה. הפסקה שלא הפרנו. חמישית, אל
תצחקו, אבל אני הצלתי לה את המסיבה. כאב לי הלב. מה היא אשמה
שיש לה אבא כזה ואח כזה. ומה עשית כדי להציל את המסיבה, ספרי
כבר. אני מספרת, הסתכלתי על השעון. הפסקה שאנחנו הטלנו על
השיחה למען עיכול המידע. מה עם השעון, איך יש לו כאן מקום
לשינויים. זה בדיוק. אין מקום לשינויים. האימא הייתה צריכה
להתערב, מבינות, והיא נראית באמת לא-עלינו, והתחילה לצעוק שהם
מבזבזים את הזמן ושהכול נשרף לה בתנור בגלל השטויות שלהם, זמן
האפייה לא משתנה לפי הצרכים שלהם להראות כמה הם בעלי בית ועוד
כל מיני כאלה. הפסקה. שסיימה נתניה עצמה. החבר של האח התחיל
להציק לחברה שלי. תראי כמה את עוד קטנה. והאח התחיל לספר על
החזיות של האימא. והיה מביך נורא. אבל תדעי לך מרגלית, הם לא
הציקו לי, כי אמרתי נו טוב נודה על האמת לא אמרתי מפני שצעקתי
ועוד איך ול'כפת לי שזה נשמע נורא אבל רציתי להפסיק אותם וזה
עזר, הם הפסיקו. מה צעקת חתלתולה מתוקה שאלו מרגלית ויונה
(מרגלית הקדימה בשמינית שנייה את יונה שנשמעה התהודה
המתוזמרת), צעקתי שאני קטנה ואנחנו קטנים ואנחנו ביום הולדת של
ילדים קטנים ושלא יבלבלו לנו את המוח, אם רוצים לשחק איתנו
יופי, בבקשה, כולם מוזמנים. ושם קלקלתי. הפסקה
פיצי-פיצי-פצפונת-קטנטנה. הם רצו לשחק תופסת. גם האבא, ניחשנו
שלוש מאזינות אוהדות. גם האבא. ומה עשית. הסתכלתי על השעון.
ואז האימא צעקה לא די שנשרף לי הכול עכשיו גם ילכו כולם כי זה
מאוחר ולא אכלו עוגות, מה יגידו עלינו, איזה מין מארחת אני,
הא, תתביישו, אתם לא יודעים לארח, לא הייתי צריכה להסכים
שנחגוג לה בבית, היינו צריכים לארגן פיקניק כמו תמיד. אבל אף
אחד לא הולך לפיקניקים שאת מארגנת, אישה, תשתקי כבר. זה מה
שהאבא צעק. עוד אבא כזה ואבדנו. אבל לא אמרתי לה בקול, גם ככה
הייתה שפופה נורא, מסכנה, איזה יום הולדת, איזו משפחה, איזה
אבא, אבל זה אבא, בכל זאת. בא לי לצרוח. אז קמתי, אמרתי שלפי
השעון כבר מאוחר ועוד מעט חושך ותודה רבה, ולאימא שלה הצעתי
להדליק מהר את הנרות כדי שנוכל לחגוג, בכל זאת, ולשיר לה יום
הולדת שמח, הייתם צריכות לראות באיזו מהירות עשו מה שהצעתי,
שרנו בזמן שהאימא הדליקה את הנרות והאבא התיישב, לא ראיתי עוד
את האח עם החבר, אמרתי לחברה שלי תעצמי עיניים ותביעי משאלה,
היא עצמה עיניים לאלפית שנייה בקושי, שלא נברח לה, נשפה וכיבתה
את כל הנרות כולם, מהר-מהר, מיד הצעתי לאימא לפרוס את  העוגה,
אין זמן לאכול אצלם אבל נוכל לקחת הביתה ולאכול בדרך, וזה
הכול. אז בסדר מרגלית, בפעם הבאה שתגידי על מישהו שהוא מגעיל
לא אזלזל ולא אנסה את כוחי, איך אומרת רחל המשוררת, לא אעמוס
את משאי על כתפי הדלה, כן אני יודעת, היא דווקא כן עמסה, את
משאי עמסתי כמוה/רב וכבד על כתפי הדלה, מילא, אני נתניה ולא
רחל.
מילא משאך נתניה מתוקתי, למה לך לעמוס את משאם.
נו עמליה, הצלחתי להפיק מרגניות מפיך.
מה קורה לך נתניה, את קוראת שירה, ספרים של גדולים יותר,
ספרי-ספרי ילדה. הצעה יונית של יונה.
בהזדמנות אחרת, ואלה סתם-שטויות, לא לקחת ללב, לא להתייחס
ברצינות.
האהאה. אם כך, קטנה שלנו, הרי שהעניין רציני.
זה שייך לעניין אבא, יונה, ותרדי כבר ממני, וזה לא שייך לשירה
או לרומנטיקה, את זו המאוהבת, זוכרת, לך יש חבר וחתונה בקרוב,
אז תרדי ממני, אחרת אשוב לחידושי הלשון העברית.
מה שייך לאבא.
ראית צילום עם אבא. מה קרה.
תרדי ממנה יונה, ביקשה מרגלית.
הצטרפתי. אבל מותר לחזור למסיבת הגן, שאלתי.
מותר, אלא שאין עוד הרבה על מה לספר, זה היה עלוב, וחבל, האימא
דיברה על הפורצלנות שלהם אבל לא מוציאים פורצלנות  למסיבת גן,
חבל שיישברו, הייתם צריכות לראות אותה כשהסבירה לנו, דרך אגב
יונה, היא לא שמה חינה, זה צבע, הייתם מתפוצצות מצחוק אילו
ראיתם ושמעתם אותה, וטוב שזאת מסיבה לילדים, ככה היא אמרה
ועשתה תנועה של אני מלכת אנגליה, אבל מה לעשות, אפילו אצל מלכת
אנגליה יש מסיבות בחצר מדי פעם בפעם, אז טוב שזאת מסיבה
לילדים, ואנא מכם, ונתניה קדה קידה דרמטית, מניחה יד ימין על
לבה, כולה צער ומצוקה, תבינו ללבה, כי אחרת הייתה צריכה לארגן
את הסרוויסים היקרים. ואפילו עם מבוגרים חשובים ומפורסמים קרה
לה כבר שאנשים לא מתנהגים בזהירות, היא אומרת שמעטים המבוגרים
שרגילים לפורצלנה אמיתית, רוזנטל, לימוז' נדמה לי, ואורחים
נכבדים מאוד שברו לה כמה יחידות שאי אפשר להחליף, הא המבוגרים
האלה שרואים את עצמם רוזנים, דוכסים, לורדים, באמת את מי הם
מרמים, נו, בכלל, כל אחד תרם משהו להרגשה הגרועה שלנו, אנחנו
ילדים אז חייבים לשמוע את הסיפורים שלהם, אפשר להגיש לנו
בכוסות פלסטיק, איכסה, וזה הכול. וכדי שלא תציקו לי הלאה, לא,
לא ראיתי תמונה של אבא אצלם.
החיים קשים, נאנחתי.
על מה את מדברת.
לא צפיחית בדבש.
עמליה על מה את מדברת.
אל תעשו לי אינקוויזיציה, תעזבו. סתם, חשבתי לי על פו הדוב. בא
לי משהו מתוק. אנחנו מדברות על אבא ובא לי משהו מתוק, מה יש.
לפשוט לצנצנות של אימא, בפקודה. אין צריך לציין - יונה לקחה את
הפיקוד. לרווחתי.
כי לא חשבתי על אבא בלבד. חשבתי על המפלט שמצאתי אז, לפני
המוני שנים, פעם אחת, ממזמן-ממזמן, כשנעזרתי בהיותנו קטנות כדי
להרגיע את נתניה ואת עצמי, ומאז לא גדלנו כל כך, עדיין קטנות,
אפילו יונה שלפרקים נראתה כמו אישה מבוגרת של ממש, עם חבר
קבוע, אפילו היא הייתה קטנה עדיין, עם רגישויות חדשות וחדשות
פחות, והנה נתניה עם האצבעות שלה, והנה אני לא רוצה לגדול
הרבה, לא קונה את סיפורי הניסים והנפלאות, מתגעגעת לבובה צילי
שלי ולבובה זהבה של נתניה, אין לי תקנה עולמית. אי אפשר לשתף
אותן בזוטות אלו. בעיקר - בעיקר, מפני שהרגשתי זקנה מהן. או
סנטימנטאלית להחליא. משהו מאוד-לא-בסדר אתי. מילא.
מצעד הקוקוריקואים לא פסק במשך ששת ימי המלחמה, נהפוך הוא.
וטוב שהיו שישה ימים בלבד, וטוב שכולם שרו את ירושלים-של-זהב,
כך חמקנו ממצבים קשים סביב שחרור ירושלים, וטוב שהאבא שלנו לא
גורם לנו התמודדויות קשות, באמת, זאת הפעם הראשונה שהרווחנו
דבר מה מהיותנו בלעדיו, דברי יונה המעשית. הלא נהנינו מהספק.
מי יודע, אם הוא גיבור אמיתי יכול להיות נפלא, אבל אם הוא מקרה
נפל - מי ישורון.  
מי יצילנו.
נתניה נכנסה למיטתה לפני ששאלנו מה קרה לה.
אני רוצה ללכת לכותל, יש לי תחינה פרטית אישית מאוד וזה נורא
חשוב לי, עמליה, יש לי תפילה, אני לא יכולה לספר לך יותר, למה
גדלתי, אילו לא ידעתי שילעגו לי אני. מה את. אני הייתי מבקשת
את בובה זהבה, תאמיני לי, זה היה - לא יודעת, זה היה מנחם
אותי. הבובה לא תלעג, ול'כפת לי מכל העולם המזופת של הגדולים.
העיניים שלך נפוחות, נתניה, אני לא אלעג לך, את רוצה, אבקש
מאימא שתתן לך את הבובה זהבה שלך, הרי אפשר לקשט את המיטות
בבובות שלנו, לתפור להם בגדים חדשים        עמליה למה אנחנו
מבינות את בגדי המלך החדשים, הסיפור של אנדרסן אני מתכוונת, זה
קטע קשה כל כך, אני אומרת לך. בסדר נתניה, אני מביאה את
הבובות, גם את הבובה שלי, ואימא לא תלעג, וליונה ולמרגלית נספר
שהחלטנו ללמוד תפירה עליהם. עמליה את גדולה, לא, באמת, ולא
התכוונתי להעליב, אני יודעת שלא, יש לך מזל עמליה אם את יודעת
משהו מפני שאני כבר לא יודעת שום דבר.
יונה ומרגלית היו מודאגות. טרם החליטו אם להמטיר עליי שאלות אם
להראות דאגה אוהבת. ניצלתי את חולשתן - אבל מי יצילנו, באמת
ובתמים. חזרתי לחדר עם שתי הבובות. נתניה סימנה לי לסגור את
הדלת אחריי. מזווית העין ראיתי את מרגלית עוצרת את יונה, שלא
תתערב. לעת עתה. נתניה בכתה. זה שייך לאבא. אני כולי אוזן,
נתניה. כן. זה שייך לאבא. זה התחיל ביום ההולדת, ולא חשבתי
שהאח הזה של חברתי ימשיך עם השטויות, חזיות, קומבינזונים, הרי
הייתה מלחמה, יש לנו ירושלים שלמה שאפשר לדבר עליה, את מבינה,
אבל לא, הטיפוס הזה מצא לנכון להביא איזו חזייה לשער בית הספר,
נצמד אליי, הטיפוס הדוחה הזה, ראה ילדים אחרים, בנים, והרי
כולנו קטנים על-ידו, מה יעשו לו, והתחיל לספר שאבא שלנו התאהב
בחזייה הזאת, של אימא שלו כשהייתה צעירה. את מבינה, לא ידעתי
איפה לקבור את עצמי. והוא  - והוא - והוא הראה לכולם כל מיני
כתמים, והסביר לכולם מה עשה אבא בחזייה, את מבינה. מה אני
מדברת. בטח שאת מבינה, עמליה, אפילו אני הבנתי. אני רוצה ללכת
לכותל ולבקש הארה, אני חייבת למצוא מענה ראוי. ואת מאמינה,
נתניה, שאבא שלנו דווקא. לא מה פתאום, אבל חייבת להיות הארה
מוחצת. נתניה חיבקה את בובה זהבה, בובה צילי שכבה ללא שימוש.
לעת עתה. עליי להיות גדולה. בשביל נתניה. ולעזאזל עם כל
התחינות הפרטיות שלי. תגידי לי נתניה מה אמרו לו הילדים
האחרים. לא אמרו כלום, גם לא לעגו לי, הרגישו גועל נפש, אבל מי
יודע, אולי עכשיו מטכסים עצה ומחר יבואו אליי עם כל מיני דברים
איומים. עד מחר יימצא פתרון, תאמיני לי, בינתיים מאוחר, לא
נוכל ללכת לכותל, תני לי לחשוב - חשבתי, נתניה, מה, כבר, כן,
נתניה, בואי איתי אל השכנה, ניכנס עם המפתח שלנו, אצלה ראיתי
כמה ספרים בכמה נושאים על מין, הרגלים, אבל עמליה הספרים שלה
באנגלית, אז מה, נבין, אני אבין, בשביל זה לומדים אנגלית בבית
הספר. יש לה מילונים, יהיה בסדר. התקשיתי להודות באוזניה שכבר
היו לי מסעות מרתקים סביב עולם המיניות, הבעיות הנפשיות בכלל,
כל מיני נושאים מעניינים בפרט, נטישה למשל, כך שהספקתי לצחצח
את האנגלית לפני המסע המשותף עם נתניה. פ-ט-י-ש-י-ז-ם. הנה את
רואה, ואנחנו נוברות הלאה, יש לה עוד ספרים, את רואה, אולי יש
עוד מילה חגיגית כזאת, ואני בטוחה שלא אבא הפ-טי-שיסט. עמליה
איך את יודעת. כי החזייה אצל הבן של האימא, הוא הפ-טי-שיסט.
בגלל זה הוא מדבר כל הזמן על פריטי לבוש אינטימיים, נתניה, זה
מה שאת תוכלי לומר לו כשיציק לך מחר, או מתי שיהיה. ואם לא הוא
הפ-טי-שיסט, אז האימא שלו פ-טי-שיס-טית, שומרת לה חזייה מלפני
המבול, אבל סביר יותר שזה הוא. ומי יערוב שזה כתם מאבא שלנו,
באמת. מה עושות שתי בנות מחונכות אצלי ליד הספרייה נשמעה
שכנתנו מדלת הכניסה. נתניה שפכה את כל הסיפור בלי עכבות, השכנה
אישרה את המסקנה שלי, זה בטוח, אחרת לא היה מסתובב עם החזייה.
אז בשביל מה נטפל אליי, מה, רגע, הטיפוס המבחיל הזה רוצה איזה
פריט ממני, אולי תחתונים, באלוהים, קודם נטפל למרגלית, עכשיו
נטפל אליי, מה אני עושה. תתרחקי, רוצי מהר כל עוד רוחך בך,
קטנה שלי, משום מה נדמה לי שהציפיות שלו פחות צנועות. לא, לא
התכוונתי למשהו נורא ואיום. עושה רושם שהוא נוטה להתאהב בבנות
שלנו, קודם במרגלית, עכשיו בך, והוא מספר על אבא שלכם כדי לתת
הרגשה ביתית, נניח. מי יצילנו. חשבתי שהשכנה קוראת מחשבות, את
יודעת, בדיוק חשבתי על מי יצילנו כשהיא אמרה. את עייפה, עמליה.
השכלנו, נתניה. השכלנו. וההשכלה תציל אותך.
ההשכלה הצילה את נתניה.
אבא יצא בכבוד, בלי פגע, אחת המורות אמרה כמעט התעלפתי, אפשר
למות  מהילדים האלה, מורה אחרת אמרה אני לא יודעת למה לא
מסלקים את הטיפוס הזה מסביבת בית הספר, נבקש מאב הבית שיתערב,
המורה שלך עמליה, זאת משנת הסולו שהיה לך בקול ישראל, אמרה
איזה בבבושששות, דווקא אחותה מייצגת את בית הספר שלנו, היא
מפורסמת, אוי ואבוי לנו אם זה ייוודע ברבים, מה יהיה, המורה
להתעמלות דיבר בלי שיקשיבו לו, העברית שלו הרי איומה, מה
הילדים צריכים ללמוד על הרגלים כאלה הטיחה המנהלת מי יודע במי,
כי שמענו את הגידופים המלומדים שלה כאילו לאוזני מישהו שלא
ראינו בחצר, ואין לי מושג איך זה קרה, תאמיני לי עמליה, אבל
פתאום אבא יצא בסדר גמור, בלי דופי, מזל שהייתה לך הארה כי לי
לא היה שום דבר, אפילו לא חושך מצרים. אנחנו נעבור במצרי טירן.
זה הכול נתניה. ועברנו במצרי טירן. די. זה רציני. אל תצחיקי
אותי. אל תציקי. זה נגמר בטוב וטוב שזה נגמר. אמן. אבל זה לא
צודק, את יודעת. מה לא צודק. שיש לנו שתי בעיות גדולות, אבא
שעזב אותנו ואימא אנאלפביתית. זה לא צודק. נתניה שלי, את מר
צדק קברו והספידו לפני המוני שנים. גם זה נכון. אבל אני עדיין
רוצה לגשת לכותל. אני מתערבת- נו באמת, אני לא מתערבת אבל נדמה
לי שאת חושבת שאבא יהיה שם. אני לא, מה פתאום יש לך רעיונות
כאלה, אני רוצה להודות לאלוהים על שיצאתי בשלום מכל העסק,
ולהודות לו גם על העזרה שאת נתת לי, אל תספרי למרגלית, בטח גם
לה היה מקרה כזה, בשביל מה להדאיג אותה.
מרגלית מאוהבת, זה מה שקורה לה, הסבירה לי השכנה. זו רק חצי
אמת. טוב בסדר, עמליה, זו רק חצי אמת. וגם אצלה זה מקרה-אבא.
כן עמליה, גם אצלה זה מקרה-אבא. איזו נשמה טובה וטהורה אמרה לה
שהיא מעדיפה בנים מבוגרים ממנה כי היא סובלת מבעיות אדיפאליות.
לא-סתם תחליף אב. ואת כבר קראת הרבה מאוד, את יכולה לתאר לך מה
היא מבינה, הרי אומרים לה במפורש כאילו, זאת אומרת, מדגישים
כדי שכולם ישמעו ויבינו, את יכולה לתאר לך איך היא מרגישה. אבל
אלה דברי בלע. זה לא ממש מנחם את מרגלית, עמליה. אבל בכל זאת,
היא צריכה לדעת ולהבין, הרי גם היא קראה המון, בעצם כולנו
קוראות המון. וזה עוזר, בדרך כלל. כן, נכון, אין מה להתלונן,
הרחבתם את השכלתכם מעל ומעבר לצפוי בגילכם, הכול בזכות האבא
שלכם, משהו טוב יצא מכל העניין. אבל גם זה לא מנחם את מרגלית.
והפעם גם לא עוזר לה. הבנתי, הבנתי. אז מה יהיה. תגידי מה
יהיה. ושלא תעיזי להגיד יהיה בסדר. זה מחסל אותי. ממש. עמליה
מה איתך, אני יודעת מה יהיה מחר, לא מעבר לזה. עוד לא ראיתי
עתידות. נו טוב. איך עוזרים למרגלית. ומי יעזור לי. ולנתניה.
גם אלינו יבואו עם סיפורים מההפטרה.
מה פתאום.
פתאום ורעמסס.
ספרי-ספרי.
זה נשמע כמו סיפור מההפטרה.
כבר שמענו שתי הקדמות מרגלית.
שעמליה תספר. בחיי. נו עמליה, זה שלך. שתי אלה במתח מחץ.