אני הייתי בת שלוש כשאבא עזב. או נטש. גט. יונה התפרצה על אימא
בצעקות, הכול באשמתך, את פרה,  את משוגעת, לא ראיתי פרה כזאת,
רק חסר לך שתעשי מו-מו-מו, מה יהיה עכשיו, ואימא שתקה, נתניה
תלתה על זרועותיה, מבוהלת, תינוקת שמנמנה, אני טיפסתי על
נעליה, מרגלית בכתה, לבסוף בכתה גם יונה וגעתה בחרחורים קשים.
אימא הרימה אותי לצד נתניה, מרגלית נאחזה ביונה, אימא אמרה
יהיה בסדר, נסתדר, יונה פתחה במתקפה חדשה, את פרה מטומטמת,
אפילו מו לא תצליחי להוציא כמו שצריך, כולם יודעים עלייך, את
תמיד עושה לנו בושות.
רק פעם אחת - פעם עם יונה, פעם עם מרגלית - ניסיתי להתייחס
לאותו המאורע, לוודא איזו טראומה נוראה התארעה. ובכן, התברר כי
יונה לא זוכרת שום דבר מהפעם ההיא, מרגלית לא זוכרת על מה
הייתה המהומה, אין מה לצפות מנתניה על אודות זיכרון-נושא,
ואילו אני זוכרת בבירור את מה שהעליתי כרגע, אף על פי שאינני
זוכרת מה קדם להתפרצותה של יונה. ואני זוכרת היטב את הרגשת
הביטחון שאימא השרתה עליי, אולי מאז, אולי עוד מלפני-כן, אולי
מאז ומתמיד. לעומת זאת, אינני זוכרת הרגשת תלישות בקרבתה, או
כל הרגשה-שהיא מהסוג שיונה הכבירה תלונות עליהן - כולן אחת-אחת
לא-רצויות. קשות מנשוא. למדתי לשתוק ולוותר ליונה ולמרגלית,
פעם-פעמיים ניסיתי את כוחי ולשתפן במה שהרגשתי אני-עצמי, הבנתי
שאני חלשה מהן, ועם הזמן למדתי להניח לנתניה להצטרף אליהן. מה
הרוויחה יונה לעצמה - מלבד הרווח הבולט של מנהיגות בלתי
מעורערת - קשה לי לדעת או לנחש עד עצם היום הזה. בלי
פילוסופיות, בלי מילים גדולות, פעם אחר פעם שאלתי את עצמי לשם
מה היא צריכה אימא-סמרטוט, אימא חסרת ערך וכבוד, אימא טיפשה,
נלעגת - ופעם אחר פעם עניתי לעצמי: בשביל להתחזק מעכשיו,
להקדים תרופה למכה, לה זה לא יקרה, היא, יונה, תהיה אישה חזקה,
חזקה מאוד, חזקה נורא. ובכל זאת. ובכל זאת. אמנם נכון שפרנסתה
של אימא לא באה ממקצועות חופשיים, אקדמיים, אמנם נכון שסברנו
שהיא אנאלפביתית, אמנם נכון שהתגוררנו בשכונת יוקרה בלי ההתאמה
החברתית-כלכלית הנדרשת, אבל נכון באותה המידה שהיו משפחות
אחרות - אם כי מעטות - שנמצאו באותו המצב, כמונו, כי אף הן
הגיעו לדירות אלה בשכונה -  מאותן הסיבות, באותה התקופה - מן
העיר העתיקה. יתרה מזו: היו ביניהם שנמצאו בתנאים קשים בהרבה
משלנו כי הגיעו כבר כמשפחות ענפות על דורותיהן וצאצאיהן
המרובים. וילדי משפחות אלו  הסתדרו עם מוצאם בלי מרירות - כך
נראה על פי התנהגותם. אלא מה - למרות ציוניהם, כמה מהם עלו
כיתה, אבל לא בבית ספרנו. אלא מה - לא התיידדנו איתם. אלא מה -
הילדים האלה לא הביעו שום הזדקקות לידידותנו המיוחסת. אלא מה -
עם השנים הרבה אלא-מהים נותרו באוויר. עם השנים בלבד. באותם
ימים נהגנו כלפיהם כפי שנהגנו כלפי ילדים עולים חדשים, שיוכיחו
את עצמם, שיקנו את מקומם בינינו במחיר יקר. היינו סלחנים יותר
עם ילדים עולים מאשר עם ילדי המשפחות ההן. עם השנים, כאמור,
ניטשטשו פערי המוצא, או נשכחו הבעיות, או באו במקומם מבחני
הסקר ופתרו את הבעיות. אנחנו ארבעתנו הערצנו את הביטחון העצמי
שהיה נחלתם של ילדים אלה, אפילו נתקנאנו בו, אפילו יונה התנסחה
מדי פעם במשפטים כגון מי היה אומר, הכלומניקים האלה, איזה
חוצפה, מה חושבים לעצמם, אין להם בושה, אין להם אלוהים. קל
לשער שיונה מנעה מעצמה ומאיתנו מצבים מביכים דומים כשהתעקשה
לשוות לאימא מקצוע נעלה במשמרות - כאילו אחות ראשית במחלקה
האונקולוגית, לפחות, אבל גם לא יותר מכך, על כל צרה שלא תבוא,
חלילה, שלא יקרה שיבקשו פרוטקציה או משהו כזה ואז יתברר במה
אימא עוסקת באמת, דברי יונה ואזהרתה המפורשת. אולם רווחים אלה
כולם שייכים  להעמדת פנים כלפי חוץ, והשכנה הנאמנה מילאה את
חלקה בהופעתה בבית הספר, כך שהיה כיסוי מלא להמחאת הסטאטוס
שהגשנו כולנו במסגרות חיינו. כלפי פנים, בינה לבינה, עם
עצם-עצמה - מעולם לא התקנאתי ביונה, או במרגלית, או בנתניה,
שהתחבטה קשות, בכתה הרבה מתחת לכרית מיטתה, והתכנסה בתוך עצמה
תקופה ארוכה למדיי עד שנכנעה, או נראתה כמרגישה מצוין עם האימא
שיונה העלתה בשבילנו. שמא ביכרה לשתוק ולהיראות כאילו, ממש
כמוני, ושתקה אף בחברתי, מחשש פן תקבל שטיפת מוח בנידון.
כל השנים האלה היו שנים קשות מדי בשבילי. ההתחזות, החששות,
החרדות ,המעשים הקטנים שנראו גדולים בעיניי. בהתפעלות התבוננתי
ביונה מרגלית ונתניה, ששיחקו בלא קושי, תירצו כלאחר-יד את
היעדרה של אימא, פנו אל דירת השכנה כשלא היה מנוס מהופעתם של
בני כיתותיהן אצלנו - הגם שנהגתי כמוהן, כולי בושה ונחישות
דעת, בטני מסתלסלת חופשי-חופשי, ראשי זקוף ומורם אל-על ושומר
על מרחק בטוח מגופי המתוח -, זרמו להן שלוש אחיותיי, גדלו,
שמחו, פלטו את מילות הקסם שששקט, אצלנו עובדים במממשששמממרות
כאינפורמציה הכרחית ומתבקשת ובדרך-ארץ מופגנת ובזה נגמר
העניין. ולדברי יונה, זה מה שרוצה האלוהים, ומי אנחנו שנסרב
לרצונותיו, אין מה לעשות. זהו זה.
אני רוצה אבא הודיעה מרגלית קבל עם ועדה, אני צריכה אבא בישרה
נתניה את החדשות שלה שהחמיצו מיושן ומהיעדר אוורור, יונה עמדה
להפיק פנינה נוספת מקונכייתה, ראתה, הקונכייה נסגרה הרמטית.
משהו רקוב בממלכת דנמרק ציטטתי מבלי לדעת את מי וממה ומבטי
מחורר את יונה, יש טעם פרי רקוב אמרה אימא והתלבטה, אולי יש
ריח  פרי בשל, לא, יש ריח פרי רקוב, הרדיו השמיע כל אישה אוהבת
אמה - כל אישה יודעת למה, יונה בלעה צנים מרוח בגיחוך מתוק,
הרדיו השמיע העם החליט קפה עלית, הפסקה, הרדיו השמיע יותר חשמל
פחות עמל, אימא פסקה הזמן קצר והמלאכה מרובה. וכיבתה את הרדיו.
האמיתי. הרדיו של יונה כבה ביוזמתה.
נו, הקטנות מוכנות שאלה השכנה, כן, הקטנות מוכנות נבחה יונה,
הקטנות מוכנות גרגרה נתניה, אימא שאלה את השכנה איך זה בשורה
הראשונה של לאה גולדברג, יש ריח פרי רקוב או יש ריח פרי בשל,
מה את בכלל יודעת גברה יונה על קולה של אימא, אני לא
אנאלפביתית באוזן ענתה אימא, יונה די את פוגעת באחיות שלך
ביקשה השכנה, מה יש למרגלית מסכנה היא לא זזה אולי יש לה פצע
אני אחביש לה את הפצע קראה נתניה, אומרים אחבוש את הפצע תיקנה
יונה, לא נכון אומרים להדליק את הרדיו והרדיו דלוק אז אומרים
להחביש את הפצע והפצע חבוש נאמה נתניה בלי פסיקים ובביטחון
אולימפי, אני הגננת שלנו ואני יודעת הכי טוב את שומעת -
שתיקה.
מרגלית לא קמה, לא דיברה, בהתה בלבד, שתיקה.
מרגלית לא זעה.
אימא סילקה את יונה בתנועה חדה, השכנה נטלה את נתניה ואותי.
אימא אספה אותי מבית הספר.
מרגלית לא הייתה בבית.
ריאותיי הודו לי על שובן לתפקוד תקין כשראיתיה חוזרת הביתה עם
נתניה.
הפעם יונה שתקה.
בחדר, באפלולית היעילה כמו כילה ליתושים וכמו חופה לקידושין,
נתניה ניסתה את מזלה אצלי, עמליה, בעיניה אחות כבר גדולה מאוד,
ושאלה למה אין לנו אבא עמליה, אני אף פעם לא יודעת מה להגיד
לילדים כששואלים אותי, תגידי לי את. ואני - כולי בת שש שנים
מזה שבוע בלבד, כיתה אלף, מחבקת את הסדין שיחבק את הבובה ויכסה
אותה טוב יותר, מושכת שמיכה כלפי מעלה וראש כלפי מטה, אלוהים
תעשה שנתניה תחשוב שאני ישנה, את ישנה עמליה קרב אליי קולה, לא
נתניה בואי עם הבובה שלך, בובה זהבה שלי, בואי נישן אצל עמליה
עם בובה צילי שלה, הנה, נתכסה יפה-יפה כמו שאימא אומרת, רגליה
טיפסו, עזרתי לה, אני כבר בת ארבע את יודעת, ואת כבר בת שש, אז
למה אין לנו אבא, מה אני אומרת לילדים בגן, יש לנו אבא נתניה,
לכולנו יש אבא, אני לא יודעת בדיוק, אבל יש, אז מה אני אומרת,
תעזרי לי עמליה, את אומרת להם שיש לנו אבא אבל הוא לא גר
איתנו, אבל למה, למה, תגידי לי למה, אנחנו לא טובות בשבילו,
אנחנו טובות מאוד נתניה, אז תסבירי לי, אז מה שאת אומרת לילדים
נתניה זה שלא יפה לשאול ושזאת שיחה לגדולים מאוד. הבנתי. תודה
רבה. ונשיקת לילה טוב וחלומות פז. נשמתי לרווחה והתעוררתי
כשנתניה דשדשה למיטתה, ששש, ששש, עכשיו יש לנו סוד. בוקר טוב.
     
השיעור בעברית התחדש על ידי יונה כשנתניה הודיעה כי בובה זהבה
שלי יש לה פצע אדום ואני חייבת, אבל ממש-ממש חייבת-חייבת
להחביש לה את הפצע. יונה הייתה כבר מצוידת בנשק קל ובנשק כבד
וששה אלי קרב-מוחות חדש. אני אראה לך כאן, זה לוח הפעלים השלם,
לא-לא, זה נורא פיצי-פיצי-פצפון-קטן התלוננה נתניה, רגע, הנה
במילון, כאן כתוב בגדול את רואה חבש, את רואה, נתניה ראתה, לא
אמרה אני לא יודעת לקרוא, לא אמרה את מסדרת אותי, אמרה המילון
שלך טוב לגדולים מאוד, בשביל הגיל שלי עוד לא המציאו מילון,
כשאהיה גדולה אני אראה לך שבמילון שלי כתוב החביש, את שומעת,
נטלה אגד שאימא הושיטה לה, אמרה תודה אימא והלכה לה. זה דור
זה, נאנחה יונה, הדור החדש, נו, ככה בונים מדינה. ממרומי גילי
המופלג ומנבכי בגרותי הדואבת עקבתי אחר היישום המעשי לתשובתי
השימושית. גם אני הלכתי.
אני לא צריכה אבא, נתניה בת שש, מי צריך גם אבא, יונה בת מצווה
ובת שתיים-עשרה, אני בכלל לא זוכרת שהיה לנו אבא, מרגלית בת
עשר, אוף איזה נודניקים הילדים האלה, מה זה שואלים כל הזמן על
אבא, ונתניה בת שמונה, יומיים אחרי הגדולות, סתמתי להם ת'פיות,
שיידעו, מה אבא, מי אבא, יונה בת ארבע-עשרה, ראיתם את הילדות
העולות החדשות משם, אלה שבאו בטיול המאורגן, אז גם להם אין
אבא, מצאו אותם ברחוב, מספרים שהם ז-ז-ז-זמזמו בפעמונים ובנורה
אדומה אצל המאדאם, ומרגלית בת המצווה ובת שתיים-עשרה, כשהתחילו
עם הפרובוקציות אנ'סתכלתי להם ישר בפרצוף, ילדים מגעילים בחיי,
ויונה כמובן בת ארבע-עשרה עדיין, שיתביישו, אלה לא חברים,
ומרגלית בת שלוש-עשרה, אני כבר לא עונה, רק אומרת שהם עדיין
קטנים בשביל להבין, נתניה בת התשע עדיין מיישמת את מילותיי
השימושיות, שואלים מי ירצה אותכם, אין לכם אבא, תהיו רווקות
לכל החיים ותהיו בתולות זקנות, אפילו נתניה בת התשע-וחצי הבינה
את יונה בת החמש-עשרה-וחצי, את אל תדאגי, יעמדו בתור, נבואתה
של מרגלית, שלוש-עשרה-וחצי, הבנים אומרים שבבית שמעו שההורים
אומרים על יונה שהיא כמו פפריקה אדומה אבל מתוקה, ושבכלל-בכלל
לא משנה שאבא לא בבית, תודה לאל יש לה הרבה דודים עשירים,
נתניה בת תשע ושמונה חודשים, עוד לא שמעתי מועמד ששאל איפה אבא
שלי ויונה בת חמש-עשרה-שמונה-חודשים-ויומיים, והם עומדים בתור,
ואיזה תור, צפוף שם, נורא, רוצים להתחתן איתך ולא עם אבא שלך
כמו שאמרתי לך ומרגלית שנתיים פחות מיונה וארבע שנים ויומיים
יותר מנתניה, קול דודי הנה זה בא, דודי לי ואני לו כי עת דודים
באה. במודיעין לא שאלו על אבא. באו. מידע שניתן לזוקפי אוזניים
פוערי פה מעקמי חוטם וכיוצא-בזה. ואני עוד לא בת שש-עשרה.
יונה. פונה אליי, עמליה, ואת תמיד שותקת לך כמו דג, ומתאוננת
עליי, מי יודע מה את חושבת לך, איזה מזימות רוחשות לך בראש,
בטח כוורת לפחות,  אולי דבש יש לך שם, עמליה, עזבי אותה היא לא
תענה, היא עובדת קשה, איזה שם פרטי קיבלה למען השם, עמליה,
תעזבו אותה, היא לא מציקה, מה את מגנה עליה,
יונה-מרגלית-נתניה, אז עכשיו תציקו לה, היא לא מגנה עליי, ואני
משתעממת, והשם שלי עוד לא הפריע לי, לעמלים ולי שלום ושלום לך
ציפורה נחמדת, בואי נלך, ישיבת בנות על בנים, אנחנו קטנות. מזל
שיצאנו, השתיים האלה כבר היו סותמות לנו את הפה. מזל שאני
הכותבת, השתיים האלה היו מסיימות ומסכמות בדרך אחרת. זה בטוח.
גם נתניה. בטוח.
לא דיברתי על אבא שאין, על אבא שיש במקום אחר. שתקתי בנושא.
עניתי לילדים ששאלוני, התעלמתי מעיני מורים-מורות וכל הכבודה,
חייכתי בסלחנות כל אימת שהציקו לי, פסעתי על שביל בטוח מרוצף
באבנים צהובות וברשותי הנעליים האדומות - לא אלה של הילדה אשר
רקדה את עצמה למוות, לא, אלא נעליה האדומות של דורותי תודה לאל
- אשר מסרה  המכשפה הטובה לרגליי בלבד, זאת כנראה בריאה מאוד
וחסונה כהוגן או סכיזופרנית מוסווית השמיעו פעם בקרבתי כמה
מביני דבר בחצר בית הספר, זאת מבינה מה שאתם אומרים וסולחת בלי
סכיזופרניה הפטרתי בהרימי מחק שגלש עקב כוונותיי הטהורות,
שמעתים מתלחשים אימא שלה כנראה עובדת פסיכיאטרית במחלקה קשה,
כך שאם יונה לא השיגה לנו אימא אחות ראשית באונקולוגיה לא
נורא, השגנו לנו אימא עובדת פסיכיאטרית דיווחתי לאחיותיי, אם
כי הדיווח מסר רק את סוף הדברים, מטומטמת את, עובדת זה עובדת
ניקיון בפסיכיאטריה, אני חושבת שאת טועה, יונה, ישמיעו עוד
משהו, אל תדאגי, ולחרדתי לא היה גבול כאשר אכן קישרו עובדת עם
עיסוק ופסיכיאטרית הייתה רופאה פסיכיאטרית, מה יהיה עם האימא
האנאלפביתית שלנו, ושמחתי קיפצה השמיימה כאשר הבנתי שלא יבקשו
טובות ו/או הוכחות ממי שעיסוקה ריפוי משוגעים וטיפול בדומיהם,
אז תדעו לכם שאבא שלנו ברח כי אימא משכילה מדיי בשבילו, סיכמה
יונה. נתתי לה את הכבוד הדרוש ובלבד שטלפיה לא יינעצו בי. בית
החולים טלביה נמצא במרחק פסיעות מעטות, מכובד, נוגה, משרה
קושיות. אולי עדיף ככה, דיברתי אל-לבי, האבא הזה, מי יודע,
אולי עדיף ככה ודי. ובכל זאת. הבטתי אל הקדרות שנשבה מן הדלת
הפתוחה של בית החולים, גם ילדים יוצאים-נכנסים בחסות שני
ההורים, אבא ואימא, עדיף ככה בהחלט מה אני צריכה אבא שישגע
אותנו הסקתי ממראהו הדוחה של אב, מדברי הבלע שהטיח בילד מבוהל,
נער לפחות, גיל צבא אפילו, באלוהים הוא מפוחד נורא. מנוול האבא
שלו. והיו ניצולי השואה בין אנשי הצוות שהשתיקו את האחרים
באנחותיהם והחליפו נושא, והיו ילדי ניצולי השואה ששתקו ושתקו,
עוד לא כינו אותם דור שני - היו מיני טיפוסים ייצוגיים בגלריית
האמנות מעשה ידי היושב במרומים להתפאר, ואנוכי. צימחתי עשבי
פרא למבקשי רעתי, טיפחתי שדות פרג לצדי האבנים הצהובות בשביל
השוטים שניסו מזלם אצל מחברותיי, פינקתי חיוכים למעטים שהתנהלו
באופן סביר לקראתי, הרגשתי בטוחה ומסתורית כמו אימא. מן הסתם
אימא זיקקה אצלי ובשבילי תערובת בשמים משכרת יקרת ערך ונדירה.
קול אורלוגין קורא חצות, רגל מעץ ושתום-עין, הייתי מבושמת ולא
מיין. איזה קופי-רייט לזאת, לכל הארבע, משהו, מה יש לדבר,
נובלס אובליג', שתקו, היא כבר העירה בנושא, שמיעה מוסיקלית,
קולות של זמיר, תענוג, בואי עמליה רוצים לשאול אותך משהו, באתי
בלי היסוס, תסכימי לשיר סולו, לא תודה, לא מתאים לי להיות
סולנית סירבתי בנימוס, הלא ידעתי  שניסו לטוות קורי עכביש סביב
מאמריהם הראשונים, והשכנה שאלה אותי מה עקץ אותך, פנו אלינו
ואימא ואני הצענו שישאלו את פי הנערה, מה קרה, לא קרה שום דבר
עניתי בלי היסוס, אמרתי להם שאני לא מתאימה, את לא מהססת
אפילו עמליה, אלא שהאל הטוב והמיטיב ידע על היסוסיי הרבים.
שכלאו אותי באגף לעבריינים.  בגין עוונות סרק. בתא ממוקם
בפנים-בפנים - אוי ואבוי לי, ספוגת פרג, רדומה משיכרון התערובת
שרקחתי לזולת. ומשם לא ידעתי לברוח. הלא טרם למדתי לברוח
מהשכנה. ורציתי אבל לא יכולתי לשוחח עמן על מעצרי, אימא
אימא'לה, אבל קולי לא הבקיע כאילו נאלמתי לנצח, השכנה דורשת
תשובה, אני דורשת תשובה, עכשיו את מהססת, יפה, תשקלי בזהירות,
לא בוער, השכנה יונה מרגלית ונתניה התלהבו מן ההתלהבות של
הקהל, סיפרו לי, סיפרו לי, שמעתי, שמחה אימא נרגשת ומאופקת,
למה את לא רוצה בקול ישראל באו אליי מאגף החקירות, הן אני
עבריינית עוונות סרק, זה לא יהיה ולא יקום התעקשתי בקול, ויסלח
לי אלוהים, הכול אמרתי בקול אבל איש לא הופתע, ועד היום ניתן
לשמוע את קולי המוקלט שמאז שודר פעמים אין-ספור בקול ישראל, גם
בשידורים לגולה שמעו אותך בירכה אותי יונה, רוצים שתשירי שוב
סיפרה מרגלית, יש לנו אחות מפורסמת קבעה נתניה, ומאז לא שאלו
אותי אף לא פעם אחת מי אבא שלי. צללים ופרג ומחבואים. דרך אגב,
אימא שמרה בשבילי מכתבי הערכה ותודה ששלחו נכבדי העם וכל אלה
שדימו להימנות עליהם, לא זוכרת את שמותיהם, ואחרי שהתחתנתי
נתנה לי צרור עטוף יפה, שיהיה לי למזכרת. הצרור אבד. כמו אבא
שלי.
איפה לא היה אבא אנחנו לא ידענו, אם כי ידענו יפה-יפה איפה כן
היה אבא שלנו  -  אפילו במרק.