זהו זה, נמאס לי, אין לי כח יותר, אני לא יכול לעמוד בזה, כל
הכוחות הנפשיים שלי כלו ותמו, אני לא יכול לעמוד בזה יותר, אין
זו אשמתו של איש מכם לא בבודדים ולא יחדיו, אין זו אשמתו של
אף-אחד.
אני החלטתי, אני בורח, אני נעלם כאילו בלעה אותי האדמה, אין לי
יותר את היכולת להיות הפסיכולוג של כולם, אני כל-כך רוצה לברוח
מהכלא ללא החומות, אני אומר לכולכם שלום, אני עוזב אתכם.
אם תרצו, תוכלו להגיע ולנסות למצוא אותי, אם תמצאו אותי אני
אפילו אשמח שתבקרו אותי מדי פעם אבל משום מה לא נראה לי
שתצליחו למצוא אותי, אני הרי לא בדיוק הולך לספר לכם איפה אני
אהיה, גם אלו שיודעים פחות או יותר איפה אני אהיה יתקשו למצוא
אותי הרי אני הולך להעלם כאילו בלעה אותי האדמה.
אני הולך להיפרד מכולכם, מכול מי שאני מכיר כבר בחודש הקרוב
ואז, אז אני הולך לברוח, להעלם, לא להודיע לאף-אחד, מעניין
אותי איך ההורים שלי יגיבו אם אי פעם אני אחזור הביתה, מעניין
האם הם עדיין יתייחסו אלי כמו אל ילד קטן? כנראה שכן כי מה
שאני הולך לעשות הוא חלומות של ילד קטן, אולי באמת הגיע לי
היחס הזה מהם, אולי באמת מעולם לא התבגרתי, ואולי, אולי אני
בעצם המשוגע האמיתי מתוך כל האנשים שאני מכיר, חלקכם דיכאוניים
וחלקכם אובדניים, כמה מכם מטופלים בתרופות וכמה מכם מרעיבים את
עצמכם, אחדים מכם אפילו היתם מאושפזים בבתי חולים לחולי נפש.
איכשהו תמיד נראה לי שאני הכי שפוי מבין כל האנשים שאני מכיר,
הרי רובכם בכלל הודיתם שאתם סכיזופרנים, חולי נפש, משוגעים,
פסיכוטים. כמה מכם אפילו ראיתי במצבים הללו, את רובכם למען
האמת ראיתי במצבים הללו, מנסים לחתוך את הוורידים, להידרס,
להרעיב את עצמכם, מנסים לדפוק את הראש בקיר, מנסים לחנוק את
עצמכם.
ואני? אני תמיד מספר, מספר שעשיתי ככה, ושהייתי פה, ושהייתי
שם, שניסיתי ככה ושנהגתי ככה, זה עזר לי ושזה עודד אותי...
האמת היא שמעולם לא עשיתי עשירית ממה שאמרתי, הכול היה שקרים,
שקרים שמטרתם להעלות את ערכי בעיניכם כדי שתוכלו לדבר איתי,
אני החלטתי מהרגע שהיכרתי אתכם שאני אעשה הכול כדי שיהיה לכם
טוב, גם אם זה אומר לשקר כדי שתוכלו להיפתח אלי, עובדה, זה
הצליח, אולי הצליח יותר מדי טוב, תראו איפה אני עכשיו...
בכל מקרה, אני נפרד מכם עכשיו, חשבתי שאני אוכל להתמודד עם זה,
חשבתי שאני אוכל לשרוד את הדברים שתספרו לי ושאני אוכל לעזור
לכם, ובכן לא יכולתי, נשברתי, בשורה התחתונה, "הכנסתי לפה יותר
משאני יכול לבלוע".



יצירה זו מוקדשת לכל האנשים שאני מכיר ולכל אלו שמכירים אותי.
את שמותיכם אתם תזהו וחלקכם יזהו גם את שמות האחרים, את המעשים
רובכם תזהו וחלקכם גם את של אחרים.
אז: ח., מ., מ., ס., ש., ל., א., ג., ד., א., מ., ע., י., מ.,
נ., ק., ש(ב). אתם הייתם המשמעותיים ביותר בחיי והאות הראשונה
של שמכם מיצגת אתכם.
כל השאר, אני מצטער שאינני זוכר אתכם אך לא השארתם את חותמכם
בצורה חזקה כמו ה-17 הללו.
לכל מי שקורא את המכתב הזה, תודה.