חזרתי הביתה, טרקתי את הדלת מאחוריי, התיישבתי על הספה בסלון
והתחלתי לבכות. ליקקתי את שפתיי, מנסה להרגיש את טעמו, אבל אז
נזכרתי שהוא בעצם לא טרח אפילו לנשק אותי לפני שהכניס את ידו
לחזי, תלש את ליבי החוצה, חתך אותו לפרוסות דקות וטיגן אותו
באגוזי קשיו. "אני מצטער," הוא אמר לי, "אני באמת לא יודע מה
להגיד לך." אבל בעצם כן היה לו מה להגיד לי. הוא לגם שוב מכוס
הקפה שלו, שילב אחת מרגליו על השנייה, נאנח כמי שקשה לו להגיד
את מה שהוא עומד להגיד, ואמר "אני לא יכול להגיד לך שזו לא את,
שזה אני, כי אז אני אשקר." הוא לא טרח להתקרב אליי כשראה את
הדמעה זולגת על לחיי הימנית, לנגב אותה באצבעו. "אני לא יודע
מה קרה איתך," הוא המשיך, "כשהתחלנו הכל היה בסדר. את נראית לי
בחורה נורמלית לגמרי אפילו. אבל כנראה ששלוש שנים יכולות לשנות
אדם." הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך "אני באמת מצטער. באמת. אני
מצטער. אל תבכי. אני מצטער." ואז הוא נתן לי מבט כזה, של עופי
לי מהדירה לפני שתרטיבי את רהיטי העור החדשים שלי בדמעות שלך,
בחורה מוזרה שכמוך. אני רק ניגבתי את הדמעות בגב ידי, קמתי
ממקומי, דידיתי אל הדלת והלכתי משם.
בדירה שלי לא ביקרתי כבר המון זמן. מאז שעברנו לגור ביחד,
בעצם. זה היה לפני שנה. לא רציתי למכור את הדירה שלי, כי הייתי
נורא קשורה אליה, והכסף לא היה חסר לי, אז עברתי לגור איתו
והשארתי את המפתח של הדירה שלי בצרור המפתחות שלי. הדירה שלי
לא השתנתה הרבה, מלבד שכבת אבק עבה שכיסתה את רוב הרהיטים, וזה
למרות שהעוזרת המשיכה לבוא. אבל רק פעם בחודש.
קמתי ממקומי והלכתי אל חדר השינה שלי. ניגבתי בקצה שרוולי את
האבק מהמראה והבטתי בה. מהמראה נשקפה אליי בחורה, שהמסקרה שלה
נוזלת על לחייה בפסים שחורים, שהליפסטיק שלה מרוח, שקצה השרוול
שלה מרוח בשכבת אבק, אבל היא חייכה. "אל תחייכי," אמרתי לה.
היא המשיכה לחייך. "למה את מחייכת?" שאלתי. דמעה נוספת זלגה על
לחיי. היא המשיכה לחייך. "מי את?" שאלתי.
"אני סבטלנה," היא ענתה לי במבטא עיראקי כבד.
"יש לך מבטא עיראקי כבד," אמרתי לה, "איך זה שקוראים לך
סבטלנה?"
"מותר לי להיות עיראקית," ענתה סבטלנה, חיוך מרוח עדיין על
פניה, "מה אני, רומנייה כמוך?"
"פולנייה," תיקנתי אותה.
"פולנייה, רומנייה, מה שזה לא יהיה," היא משכה בכתפייה, "יש לך
מסקרה מרוחה על הלחי."
"גם לך," עניתי לה.
שתינו משכנו מגבון מקופסת הפרש וואנס שעמדה ליד המראה, נשפנו
עליו כדי להוריד ממנו שכבת אבק וניגבנו בעזרתו את המסקרה שעל
לחיינו. "נו," אמרה סבטלנה, "אז גם את בכית?"
"כן," עניתי, "גם החבר שלך נפרד ממך?"
"לא," ענתה סבטלנה בזלזול, "בגלל זה את בוכה? החתולה שלי מתה.
היא קפצה מהחלון שלי. קומה שמינית."
"אבל אני גרה בקומה שנייה," אמרתי לה.
"אז מה? אסור לי לגור בקומה שמינית בגלל שהרומנייה שלי החליטה
לגור בקומה שנייה?"
"פולנייה," תיקנתי והוספתי, "אבל חשבתי שאת... חשבתי שאת
אני."
"מה זאת אומרת אני את?" התרתחה סבטלנה, "אני נראית לך חלשלושה
קטנה?"
"למה חלשלושה?"
"נו, ממש אחלה של סיפור," אמרה סבטלנה בעצבנות, "יש פה אחת
שהחליטה שאני היא. איזו פולנייה קטנה שנותנת לכל המסקרה שלה
שקנתה באיזה מאה שקל להימרח ככה בגלל איזה בן זונה אחד שעזב
אותה. הפולניות האלה. גם כן משהו. פשוט סיפור לספר לעמוס."
"מי זה עמוס?"
"החבר שלי."
"לא," תיקנתי אותה, "הרי הוא נפרד ממך היום."
"נו, מה, את רוצה מכות?"
"בואי נראה אותך," התגריתי בה.
סבטלנה הושיטה יד לעברי אך נתקעה בזכוכית שהפרידה בינינו. "מה
זה?" קראה.
אני חייכתי.
"חכי," אמרה סבטלנה בקול פייסני משהו, "אני אדבר עם עמוס הזה
שלך. נשכנע אותו לחזור אלייך". היא הביטה בחדר שלי ואמרה "אגב,
יש לך חרא של טעם ברהיטים."
"גם לך," עניתי.

כשיבוא עמוס לביתי, להחזיר לי את מכשיר הוידאו שלי, הסדינים
שלי ושאר הדברים ששכחתי אצלו, הוא ימצא את הדלת לא נעולה
ובפנים ימצא אותי, לבושה בכותונת הלילה הכי סקסית שלי, מנסה
לשכנע אותו להישאר איתי במבטא רומני כבד. אה, סליחה, עיראקי.