בדידות היא בחירה אסתטית. היא ההימנעות מן הוולגריות שברבים.
ערבים העוברים בדומיה עונים על נטיה טהרנית, דומה - הרסנית,
אכן - אוטופיסטית.
אני מתמכרת ליופי, צרכנית רומנטיקה כפייתית.
רק לעתים נדירות, לפעמים, פורץ מתוך התת-מודע הצורך בתוכן,
השאיפה לאחוז בחוט דקיק של עלילה. "תנני מהות, בסיס לטפס ממנו
והלאה - מעלה - אל על, אל אל! אולי..." - ובכל זאת, מן הראוי
להניח נקודת זינוק.
בבדידותי אני בונה בניינים באוויר, תודעה מזוככת וחסרת הוויה.
לא ממני תבוא הישועה, אצבעות אלו מזייפות קוהרנטיות.
אני מקדישה זמן רב מדי להווה.
והא לך תכונה שאינה נאה להיסטוריונים.
כלום שמרת לי מקום כאן?
אנו מצטערים, כל ההווה תפוס כרגע, נא להמתין.
העומס כבד לי
אני זקוקה למרחב,
לחלל קטן לרקוד בו.
אני חיה פרדוקסים. חיה פרדוקסלית. zoon paradoxos.
חכמה בלילה!
אני צריכה...
קצת נרטיב, תחת מטא-דיון. קצת היסטוריה, ולא היסטוריוגרפיה.
שברים מבלבלים אותי. הם שוללים ממני עקביות.
ובכל זאת את מנסה?
הן תדעי את אשר יתרחש כאשר לא תהא עוד התאמה בין ההוויה לבין
התודעה!
"
The end of history will be a very sad time. The struggle
for recognition, the willingness to risk one's life for a
purely abstract goal, the worldwide ideological struggle
that called forth daring, courage, imagination, and
idealism, will be replaced by economic calculation, the
endless solving of technical problems, environmental
concerns and the satisfaction of sophisticated consumer
demands. In the post-historical period there will be
neither art nor philosophy, just the perpetual caretaking of
the museum of human history.
"
Fukuyama