"בוקר טוב, מתוק," היא לוחשת לתוך אוזני, "יום הולדת שמח."
אני פוקח את עיני ורואה שהיא מילאה את חדר השינה שלנו בבלונים
ובנרות. "אני לא מאמין," אני לוחש בעיניים חצי עצומות, מביט
בסוודר האדום שהיא לובשת, "את מדהימה." היא מחייכת. "אני
יודעת," היא עונה ומדביקה נשיקה על שפתיי, "אני יודעת."
במטבח מצפה לי ארוחת בוקר שהיא בישלה בעצמה, שכוללת מטעמים כמו
שרק היא, שלמדה באיזה בית ספר לבישול בפריז, יודעת להכין. אני
מסיים לאכול הכל בהנאה מרובה. אני לוגם מכוס הקפה שלי. "מה
קרה?" היא שואלת, מבחינה במבט המבולבל שעל פניי. "לקפה יש טעם
מוזר," אני עונה, מלקק את שפתיי. "הקפה רגיל לגמרי," היא
מתעקשת, "עשיתי אותו כמו שאני תמיד עושה לך אותו." אני לוגם את
הקפה עד סופו במאמץ מסויים, קם ממקומי ופותח את המקרר. אני
מוציא ממנו קרטון חלב ומסתכל על התאריך שמצויין עליו. "כתוב פה
שהתאריך האחרון לשימוש בחלב הזה הוא השביעי לחודש," אני אומר,
"היום החמישה עשר." "באמת?" היא שואלת בפליאה, "אני אקנה היום
חלב חדש." "אבל את שמת לי אותו בקפה," אני אומר, "זה מסוכן."
"מה מסוכן?" היא עונה, "אף אחד לא מת מזה."
כשאני מתעורר בבוקר למחרת אני רואה אותה עומדת ומביטה בי
בחרדה. "מה קרה?" אני שואל. "אהה," היא מגמגמת, "אני לא בדיוק
יודעת." אני קם במהרה מהמיטה ורץ להביט במראה. מהמראה נשקפת
אליי דמותי הסגולה. מסתבר שבמשך הלילה הפך עורי לסגול חציל
בוהק כזה, כמו... כמו חציל. "מה זה?" אני צועק. "אני לא
יודעת," היא עונה, מבוהלת. אני ממהר לשטוף את הפנים שלי. לאחר
שאני שוטף אותם בכל הסבונים שיש לנו בבית, אני מביט במראה
ופניי עדיין סגולים. היא עוצרת אותי עם בקבוק האקונומיקה ביד
לפני שאני שופך אותו על עצמי. "תירגע," היא אומרת, "מחר זה
בטוח יעבור."
למחרת אני מתעורר בהרגשה מוזרה. אני מרגיש שהראייה שלי השתפרה
בהרבה. אני קם והולך למראה.
היא מתעוררת למשמע הצעקה. היא רצה לאמבטיה ונעמדת לידי המומה.
"אלוהים," היא אומרת, "יש לך עוד עין. עוד עין!" "באמת?" אני
שואל ברוגז, "ואני חשבתי שזה סתם חלק מהמצח." היא מלטפת את
פניי. הבעת פניה עצובה. "למה זה קורה?" היא שואלת. "אני חושב
שזה בגלל החלב," אני עונה. היא מכסה את פניה בידיה כדי שלא
אוכל לראות אותה בוכה.

"מזל טוב חמודי," היא מעירה אותי בנשיקה, "היום יש לך יומולדת
וחצי."
אני מתרומם למצב ישיבה באיטיות, נזהר שלא לרמוס את הזנב שלי עם
הרגל החמישית שלי. אני מגרד באפי האחורי. "כבר עברה חצי שנה?"
אני שואל. "כן," היא עונה בחיוך, "היום החמישה עשר בספטמבר."
אני מביט החוצה, אל העננים שבשמיים. לא יצאתי מהבית כבר חצי
שנה. התגעגעתי אל הרחוב. "אולי נצא החוצה?" אני שואל. "אני לא
חושבת שזה רעיון כל כך טוב," היא אומרת ומתיישבת לידי, מלטפת
את עורפי, נזהרת לא לפגוע בידי שצמחה שם. דמעותיי זולגות
מאוזניי היישר על הסוודר האדום שלה. "אל תבכה חמודי," היא
מנחמת אותי, "אני אוהבת אותך". "אני יודע," אני אומר ויודע.
אני מרגיש משהו דוקר את זרועי. אני מביט בידה, שאוחזת מזרק
ריק. "מה זה היה?" אני שואל. "זה סתם," היא עונה, "זה יעזור לך
להרגיש יותר טוב." אני רוצה לחנוק אותה, אני מקרב את ידי
לצווארה, ואז