בעיר הזו אין דקה של שקט.
הכל הומה, הרעש לא נפסק לרגע גם באמצע הלילה. אני אוהבת שזה
ככה.
אוטובוסים צופרים. אנשים צועקים. הפועלים הסיניים קודחים.
בעיר הזו כמו בכל עיר גדולה בעולם אתה נבלע, נקודה קטנה בין
כולם. אפאחד פה לא מסתכל לך בעיניים, יש כל הזמן פעילות.
אנשים מחפשים בעינים כמהות מה עוד לקנות. שותים הפוך ומדברים
על החיים.
ממהרים.

בעיר הזו כולם כל הזמן ממהרים, לאנשהו לא ברור לאן.
גם אני ככה, מסגלת את עצמי לקצב. הולכת מהר למרות שאין לי בעצם
בשביל מה. מנסה להבין לאיפה כולם ממהרים. מה מחכה להם ולי לא.
למה נדמה שרק אני בוחנת את החיים שלי כל הזמן, רוצה לעצור אבל
זה מעייף. אני ממשיכה.

אין דקה של שקט. זה טוב כי הרעש אוטם אותי, אני לא באמת חושבת
ברעש. אולי אם היה אצלי שקט בפנים, אפילו רגעי הוא היה חסר לי
גם בחוץ, והרעש היה מתחיל להמאס.
אבל עכשיו השקט רק מטריף אותי.