שלום לך.
אני מוכרת קוטג' למחייתי. כן כן, הקוטג' עם הבית, זה שתמיד
מראים בפרסומות. ובכן, גם אני מעין פרסומת, רק פרסומת קצת
אחרת.
האם קרה לך מן מקרה שכזה, לא מקרה מיוחד מדי, בשגרת חייך
הרגילים, בהם הלכת לתומך בקניון או ברחוב, ואיש, אישה או אפילו
כלב, נעמדו מולך או הלכו צמוד אליך, בטעות כביכול, אבל משהו
בהם פשוט לא הסתדר לך? משהו בהם היה... שונה. אך לא נתת לכך
משמעות מיוחדת, והמשכת לטייל.
אם כן, אולי אפילו ראית אותי פעם, אך כמובן שאינך זוכר.
העבודה הזו די מעצבנת למען האמת. אני אוכלת המון קוטג',
ותסמיני השמנה מופיעים בהתאם. גם כפות רגליי מתמלאות ביבלות,
מכיוון שאני שש שעות רצופות על הרגליים, צועדת הלוך ושוב את
אותו מסלול מסוים המוקצב לי, המסלול שלי, ומתחבאת מאחורי קופסת
קוטג' קטנה, זו עם הבית, רק כדי שאתה שם, כן, אתה, תשים לב
לקוטג' שלי ואולי יפרוץ בך החשק לאחד גם לעצמך.
אני חייבת להתפרנס למחייתי. מי אמר שהחיים קלים? ועם מצב
האבטלה בימינו, עדיף לי זה מלא כלום. לפחות יש לי ביטוח בריאות
למקרה של עודף כולסטרול...
כל שלושה ימים מחליפים לי מסלול, רק על מנת שזה לא יראה מוזר
לאנשים קבועים העוברים במסלולי, ורואים אישה, תמיד אותה אחת,
אוכלת קופסא של קוטג', זה עם הבית.
מה שדווקא די נחמד בעבודה שלי הוא שאני זוכה לראות מקומות בארץ
ולטייל באתרים. הייתי בצפון והייתי בדרום. הייתי במזרח והייתי
במערב. הייתי אפילו במרכז.
לפעמים אנשים לוטשים בי עיניים, אך אני כבר רגילה לתופעה, כי
מה באמת יש לאישה להסתובב בקניון באמצע אוגוסט ולאכול קוטג'?
ועוד את זה עם הבית? אך הם אומרים לעצמם "כפרה. שתהייה בריאה",
ושוכחים.
אני כמעט כמו סוכנת סמויה, רק קצת אחרת...
למען האמת, ההצלחה שלי יחסית נראית בשטח. היקפי קניית הקוטג'
עם הבית עלו בכ-2% מאז שנשכרתי לעבודה. אני פשוט מצליחה לחדור
לאנשים לתת-מודע (טוב, לא בדיוק אני, אלא הקוטג'), וכאשר הם
רואים קוטג' עם בית במכולת יש להם את הדחף המוזר והבלתי מוסבר
הזה לגשת ולקחת אותו, אפילו אם הם לא פריקים מוצהרים של
קוטג'.
איזה יופי... אולי אני צריכה לבקש העלאה בשכר.
אני בנאדם מאוד אנונימי, ואף אחד לא ממש מכיר אותי, אולי בגלל
זה העבודה הזאת תפורה עלי. אך לפעמים קשר כלשהו, מלבד קשר עין
חולף עם אנשים מזדמנים, חסר לי.

זה מצחיק במידה מסוימת לחשוב על הדבר, עצם זה שאני מוכרת
בעקיפין קוטג'. וזה פחות או יותר כל מה שיש לי לספר על עצמי.

ועכשיו, אם תסלח לי, אני הולכת להקיא את עבודתי להיום.