אני כרגע עם הטלפון ביד, מאזינה לקול המכני של המרכזיה לברור
נחיתות והמראות של בן גוריון. לא צחוקים, שבזמן שהאישה עם הקול
המפחיד מודיעה על כל הנחיתות האפשריות להיום (שישנן בערך מאה
כאלה) ועל כל החברות השונות ובנתיים אני מוסיפה סיפור לספר?
ת'אמת שלא כל כך.
אני חושבת איזה כיף לאנשים שחוזרים מטיול שופינג כייפי בלונדון
או מעיר האהבה-פארי או מקופסאות הגפרורים המלאות גראס והפריחה
המטמטמת באמסטרדאם. רק אני נצלת פה במרפסת החנוקה הזאת בביתי
הלא קט בישראל.
הכי מצחיק זה לראות את המשפחות שבאות ל 'חופשה מרגיעה' בישראל-
שלא לדבר על לחיות פה. בין פיצוץ לפיצוץ ובין האינפלציה למיתון
במשק.
והיא עדיין מדברת... חברה שלי מגיעה היום מקוס, ביוון ולדעתי
היא חוזרת רק בלילה. האישה המכנית הגיעה לשעה שש וחצי והדרך
עוד ארוכה. לדעתי זאת אותה אחת שמדקלמת את השעה בשירות השעון
הטלפוני של בזק, פחד אלוהים.
מה יעשו כשהיא תמות חס וחלילה? איך נדע על ההמראות והנחיתות,
איך נדע את השעה? לדעתי עדיף כבר לא לדעת כלום וזהו.
יש לי מד זמן לשיחה בטלפון האלחוטי. עכשיו הוא מראה על 11 דקות
וחצי. יש לי את כל היום ואת כל הכסף שבעולם בשביל השיחה הזאת
שגם ככה ביאסה אותי לאללה כרגע כי מסתבר שהיום נוחתת טיסה אחת
מקוס (שזו גם חצי נחמה כי לא ידעתי את החברה ואת מספר הטיסה)
ושעת הנחיתה היא 23:05 לא סופי.
אף פעם לא הבנתי אותם. אנחנו מדברים על מרחק של שעה טיסה- קצת
אחרי אילת ותנאי מזג האויר לא יכולים להיות טובים יותר וזה
עדיין לא סופי?!
אולי האישה עם הקול המכני דואגת שלא ישעמם לי בערב יותר מאוחר
ושאני אוכל להעביר את הזמן בלהאזין שוב לנחיתות המזורגגות של
נתב"ג שיואילו להיות סופי.
קוסאמכ....